אם בקושי כתבתי עליך, כנראה שהיה לי טוב איתך.
כנראה שהרגשתי בתוך חלום שאי אפשר לתאר.
כמו משאלה שאם תיאמר - תיהרס.
כמו שקוראים ספר ואי אפשר לתארו במשפט חוץ מלהמליץ בחום לקרוא
אותו, לחוות אותו, כשאוהבים.
אם לא הגבתי, כנראה שחיכיתי לרגע הנכון, לפגישה הקרובה, של
שנינו, שאולי לא נועדה להיות.
אני לא יודעת מה אתה חושב עליי עכשיו...
האמת היא שזה לא משנה. אין פה מקום לשינוי.
אני חושבת שאם לא הייתי מבולבלת כ"כ, הייתי מעניקה הרבה.
הרבה יותר. הייתי מראה את אהבתי.
אבל היא התעקשה להיחבא.
ואתה עדיין. איתי. בנשמתי החלשה, באופי החזק.
תודה שאתה משכיח ממני את האדישות.
חברה טובה שלי אמרה לי, כשאני מחייכת יש מן אור בעיניים,
בהתחלה לא הבנתי על מה היא מדברת; אבל זה הוכח לי. עליך.
אני רואה את האור הזה בך.
אז תחייך יותר, טוב?
אני אוהבת אותך.

את מלווה אותי מילדות.
האמת היא שאני לא זוכרת איך התחברנו,
אבל משנה לשנה הקשר מתעצם ואני מרגישה בחוזק.
אני תמיד אומרת שהעצבות שלי תמידית.
אבל אני יודעת למה אני לא מתאבדת.
יש לי תמונה בראש, אני רואה עיניים גדולות, העיניים שלך,
ואני רואה אותן דומעות.
ואני רוצה אותן יבשות. לא רוצה שתבכי בגללי;
אז אני באמת פה, בשבילך.
אני מעריצה אותך על הביטחון העצמי, העצמאות, ההעזה,
המילים המרגשות.
תבטיחי שלא ניפרד.
אני אוהבת אותך.

בנאדם יקר שלי ... מיום ליום גובר הגעגוע.
אני עדיין חושבת, ובטוחה, שאם היית,
היית החבר הכי טוב שלי.
אני לא יודעת מה זה מלאך, אבל לפי הפסל שיש לי בחדר,
זה יצור יפה, עדין, ועם כנפיים,
ואם יש כנפיים, זה אומר שהוא יכול לעוף, שהוא בשמיים עכשיו,
וגם אתה בשמיים, לכן אתה המלאך שלי.
אני תמיד איתך.
אני אוהבת אותך.

חל בך שינוי. אני שמחה על השינוי הזה.
ניפתחת אליי יותר. שמרת בתוכך כ"כ הרבה דברים,
למה לא סיפרת לי? כששאלתי לשלומך זה כי באמת רציתי לדעת,
לא מתוך נימוס.
ביום הזה שסיפרת לי מה עובר עלייך, שכחתי לרגע שיש אנשים
מסביב.
היינו רק את ואני.
את היחידה שעניינה אותי, היחידה שגרמה לי לבכות באותו יום ...
את בנאדם מלא ברגש.
רגש מוחצן, לא כמוני.
כן, גם אני אוהבת אותך.

אתה... חשבתי שאתה כמו אחי הגדול.
אבל פגעת בי. כבר לא משנה מה היה.
היו לי כ"כ הרבה דברים על הראש,
שכבר שכחתי מדוע הכעסים כלפיך.
אולי גם הם מוחבאים.
כשכתבתי פעם בהודעה: תעזבו אותי,
כתבת לי: "את הרי יודעת שבחיים לא אעזוב אותך גם אם תרצי".
היה לי מה להגיב, אבל השבתי בחיוך.
אתה לא מבין ... אתה כבר עזבת אותי.
החשבתי אותך כמורה הרוחני שלי,
ועכשיו אתה ורוחך בצבא.
רחוק יותר מרחוק.
להתראות איש יקר,
אני אוהבת אותך.

לא יוצא לנו להתראות הרבה.
מרחק זה דבר קשה. לשתינו.
אבל נפשית ... הקירבה כמעט לא מציאותית.
הכל מספרות זו לזו. הכל.
וכששני בני אדם עצובים בו-זמנית אז קצת קשה לעודד ...
אבל עדיין יש הקשבה.
אני קוראת דברים שכתבת לי, והעצבות נדחקת לרגע,
ועולה החיוך, חיוך אמיתי.
תודה שאת איתי. תודה על הדאגה,
תודה על ההשקעה בעצות שאת יודעת שאף פעם לא אקח,
תודה שאת מעוררת בי את האמונות מחדש,
אל תפסיקי לחלום, שומעת? הסכמנו שאנחנו לא מוותרות.
עוד ניפגש.
אני אוהבת אותך.

ככל שאתה רוצה יותר להתקרב, אני רוצה יותר להתרחק.
אני לא יודעת למה.
אני לא רוצה שתהפוך את זה להרגל שנדבר כל יום.
אני מתגעגעת ללילה הזה שישבנו אצלי על הגג והבטנו בכוכבים,
צעקת לאנשים שעברו מלמטה, אף אחד לא הבין מאיפה זה בא,
אבל העיקר שאנחנו הבנו, וצחקתי, צחקתי כ"כ הרבה,
וגרמתי גם לך לצחוק, בנאדם רציני.
ואח"כ, טיילנו יחפים ברחובות כשמעלינו שמיכת-צמר,
ועשינו פרצופים לכל מכונית שעברה.
אבל אז ... אמרת את המשפט.
"שירי, אני אוהב אותך".
לא היית צריך לומר. האהבה ממך לא החמיאה לי.
נפגעתי כשאמרת.
יושבת בוכה מול מסך שחור.
הסכמנו שאנחנו ידידים טובים לנצח,
ואז שוב אמרת אוהב. אל תדבר.
בבקשה אל תדבר. אני לא חושבת שאני רוצה לראותך בקרוב,
ידיד יקר,
אני אוהבת אותך.

שאלת אותי למה אני לא רוצה להתקרב אלייך.
ובכן, אני לא יכולה להתקרב אלייך, כי אני מרגישה שכבר
התקרבתי.
שכבר התקרבנו.
אם לא יצא לי לשתף אותך במה שעבר עליי זה בגלל שכרגע יותר חשוב
לי מה את עוברת. באמת.
אני מאמינה לך שאכפת לך ממני,
אבל אל תשאלי לשלומי כשאנחנו בחברת אנשים,
אל תשאלי כשאת יודעת שאת צריכה ללכת עוד מעט.
תודה על החיבוק החזק שלא עוזב לפני שאני זו שמרפה.
תודה על הדאגה.
אני אוהבת אותך.







אז מי לקח לי את האור?