לא יכול להיות שזאת היא, חשב איתי בליבו, זה פשוט לא יתכן.
איך ככה באמצע החיים היא שוב הופיעה, רויטל, והפכה לו את
החיים.
כבר ממבט ראשון היא שוב סחפה אותו לתוך עיניה הירוקות
המבריקות.
הוא כבר היה שבוי, לא נדרשו יותר מ-3 שניות לשם כך, ממש כמו
אז.

10 שנים עברו מאז ראה אותה בפעם האחרונה, כאשר נסעה עם משפחתה
לארצות הברית, וניפצה את ליבו לאלפי חתיכות קטנות.
הוא היה מאוהב בה כבר מכתה ב', שהיא הצטרפה לכתתו.
ועכשיו, כשהם בני 25 היא שוב מופיעה, יפה מתמיד.

אלפי פלאשבאקים עברו במוחו, כאלה שהיו מספיקים לעשות סרט שלם,
על הימים ההם, בהם הם היו תמיד יחד, "אפונה וגזר", נהגו לומר
עליהם.
תמיד כשהים היו קטנים הייתה ביניהם איזו מחיצה כזו, כמעט בלתי
מורגשת של ביישנות.
איתי מעולם לא אמר לה מה הוא מרגיש כלפיה, כי חשש שהיא לא
מרגישה אותו דבר.
הוא נזכר כיצד הם נהגו לשבת בגן הציבורי, על הנדנדות, והם היו
מתנדנדים שעות, לפעמים בלי להחליף מילה.
הוא התגעגע לימים ההם.

אדם אחד ששאל אותו לשעה העיר אותו מחלומו.
"12:15", ענה לו איתי, בלי להביט בפניו. הוא היה מרותק בעיניה
של רויטל, שבדיוק באותו הרגע הביטו גם לתוך עיניו.
שוב אותה מחיצה החלה להיבנות אט אט בין שניהם, אבל הפעם היא
הייתה קצת יותר חזקה.
איתי אזר אומץ וניגש אליה לדבר איתה.
ההליכה אליה נראתה כמו נצח וכל אותו הזמן הזה הוא חשב מה לומר
לה, כיצד לפתוח את השיחה, ואיך, לעזאזל, הוא יגרום ללב שלו
להפסיק ולפעום כל כך מהר.

"לאן נעלמת לנו, טולי?" (כך הוא היה נוהג לקרוא לה, כשהיו
ילדים).
איזה אידיוט אתה, הוא חשב בליבו, לא הצלחת לחשוב על פתיחה יותר
מגוחכת מזו?
היא חייכה אליו ואמרה: "בוא נלך לשבת איפהשהו, יש לנו הרבה מה
להשלים..."
הם לא ידעו איך ולמה, אבל באופן די מוזר הם הגיעו לגן הציבורי,
שהיה כרגיל ריק מאדם.
הם התיישבו על הנדנדות, ממש כמו פעם, והעבירו שיחה שלמה בלי
להוציא מילה אחת.
רויטל החליטה לשבור את הדממה: "נורא התגעגעתי", היא אמרה, לא
יצא לנו להיפרד אז כמו שצריך.
"יכולת לכתוב, לשמור על קשר", הוא ענה בקרירות, למרות שכל כך
רצה לחבק אותה ולעולם לא לעזוב.
"אני מצטערת", היא השיבה.
שוב אותה דממה.

אפונה וגזר, עלק, הוא חשב בליבו, ואז הוא לא ידע מהיכן היה לו
האומץ לעשות זאת הוא ניגש אליה, הביט בעיניה ונישק אותה.
היא התנערה ממנו.
"איתי", היא אמרה, "אני פשוט לא יכולה, השתניתי מאז, אני כבר
לא אותה טולי שהייתי".
כל כך הרבה מחשבות עברו במוחו של איתי, ואף אחת מהן לא הייתה
חיובית, הוא חיכה למכה הסופית, שתנחית עליו רויטל, וזו לא אחרה
לבוא.
"אני נשואה", אמרה רויטל.
מכל המכות האפשריות שעלו במוחו של איתי, זאת לא עלתה, והיא
פגעה ישר בלב, אותו לב שבור.
"רציתי לספר לך", היא לחשה, "אבל לא ידעתי איך. באתי לפגוש
אותך, לסגור איתך את הדלת של החיים ההם, שנשארה פתוחה במשך כל
אותן השנים בהן הייתי באמריקה".
ליבו הפצוע הלם בחוזקה, ואיתי ניסה לא לתת לדמעות לפרוץ
החוצה.
הוא נותר שם, שותק.
היא אמרה לו: "לא הייתי סולחת לעצמי אם לא הייתי פוגשת אותך
בשנית. אני אהבתי אותך, פעם. אבל היום הכל כבר אחרת. אני
מצטערת..."
היא הלכה מן הגן בוכה מותירה את איתי שם על הנדנדות לבדו.
ליבו המרוסק פעם במהירות, דמעות זלגו מעיניו השחורות.
ורק חריקת הנדנדה נשארה כמו פעם.