בגומחת פרוור ישירו,
מבעד דלת חשוכה,
עששית אורה חולשת,
ממדף האצטבא.

וכוסית שיכר מורמת,
צהלות חותכות אוויר,
מבעד לתריסים שוקעת,
שמש חורף ערפילית.

ורמות הן העיניים,
יד מונפת באוויר,
דומיית מקום נוגעת,
הכרוז הנה מתחיל.

'אנשים היקרים הסכיתו',
מדליק סיגר עבה כמוט,
מצביע על שעון הקיר,
'שיר השירו, זמרו מזמור'.

'למען מה?', שואל אדם,
והקהל תוגה פניו,
'למען עוני?, חרפה ושחת?,
למען חורף קשה וקר?'.

הכרוז משפיל מבט,
את כוסו משליך הוא ארצה,
מתמוטט על הבימה,
ומלותיו הן ככה -

'הרבו יין ושמחה לאיד,
הרבו אחוות אחים קשיחה,
הפנו שכם אל רעותה - אל פחד,
הרימו כוס לעד תהיה זו שעת ברכה.