היא נמתחה באלגנטיות מלכותית כיאה למלכה מן השורה הראשונה.
אתה הבטת בה במבט מזלזל, זורק לעברה עוד הערה נלעגת. וידעת כי
היא איננה באמת מלכה, לא עבורך בכל אופן. השתדלת מאד להזכיר לה
זאת בכל רגע פנוי שהיה לך. מחייך חיוך שטני אך מאושר ומסתלק.
אחרייך הותרת פצע פתוח, אשר בשצף הזרים מתוכו נוזל אדמדם
ומתוק. נחלים ונהרות שלמים נצבעו בצבעה לאות הזדהות, ראשי
ממשלות נחרדו מן המראה, אנשים עם זקן ארוך ופאות, לבושים שחור
ולבן התפללו לאלוהים שלהם, מדענים מארצות שנות הגיעו על מנת
לבדוק את התופעה המשונה, ואנשי מד"א באו ולקחו דגימות כדי למלא
את החסר בבנק תרומות הדם.
אתה כבר לא חייכת, נבהלת. ארזת את האישה והילדים לתיק אחד וטסת
לאמריקה. אמרת :"יורד אני לא.." "אבל הילדים, למענם". הילדים
בכו, המון. גם האישה. רק אתה נותרת עם מבטך החוויר והמבוהל,
מזרז את כולם לעלות כבר למטוס,עד שאפילו לא טרחת להביט רגע
לאחור, למה שנותר.
היא כבר לא הרגישה כמו מלכה, אלא יותר כמו אישה, רגילה ומרוטה,
שכולם בה מאסו, זקנים וילדים כאחד.
כשהימים התחברו והפכו לשבועות, ושבועות לחודשים- האדום הפוך
לשחור רקוב, והחדשות האקטואליות החליפו אותה במחשבות האנשים.
היא הייתה כאן, ועתה כבר איננה. ומלבד איש שזוף אחד על חופי
אמריקה , לא היה מי ששם לב לחסרונה