סתיו היתה חצי אדם חצי ערפד. ככה לפחות היא חשבה. היא תמיד
פעלה כמו מתוך כישוף, וככה היא גם נראתה. היא היתה נורא רזה
ולבנה ותמיד היה לה חיוך כזה ממזרי שגם אם היית מתאמץ היה לך
נורא קשה לראות אותו אולי בגלל שהוא היה כ"כ קטן עד שנדמה היה
כמו אשליה, או בגלל שהשיער שלה הארוך והשחור כמו מוות תמיד היה
מכסה את פרצופה. פניה היו סוד ומספרים שהיא היתה יפיפייה.
סתיו היתה מיוחדת גם בתור אדם וגם בתור ערפד. היא לא היתה כמו
רוב האנשים, היא היתה יותר שקטה, יותר מופנמת, ובפנים התחוללו
אצלה סופות רעמים.
בגלל זה היא כ"כ אהבה את החורף ואת הלילה. בלילה אף אחד לא יכל
לראות את הפרצוף שלה והיא אהבה להסתובב ברחובות החשוכים
ולהקשיב לשקט, ומדי פעם לראות ערפדים כמוה, שלהם היתה לפעמים
נותנת לראות את פרצופה מבעד למסיכת האפילה.
החורף הזכיר לה את עצמה. הקור העז, הרוחות והפחד היו קיימים גם
אצלה. בחורף היא לא היתה בודדה. היא היתה יוצאת אל הרחוב
ונותנת לקור לחבק אותה. הגשם היה מתערבב עם הדמעות והרוח היתה
מעיפה את שערותיה ונותנת לירח לראות את פרצופה.
גם בתור ערפד סתיו היתה מיוחדת. היא לא היתה מהערפדים האלה
שנושכים אותך באמצע הלילה והופכים אותך לזומבי, היא היתה
מהפנטת. היא גם לא היתה בוחרת את הקורבנות שלה, הם היו בוחרים
אותה. מי שהיה מספיק סקרן להציץ מבעד לשערותיה ולראות את
פרצופה התהפנט. זה לא הפך אותם לערפדים, בגלל שרק ערפדים היו
מעיזים להציץ לתוכה ואין הרבה הגיון בלקחת ערפד ולהפוך אותו
שוב לערפד. מי שהתהפנט ממנה לא השתנה יותר מדי לכאורה, אבל הוא
הפך לערפד מיוחד, ערפד שראה ויודע.
סתיו היתה תמיד מאופרת. היא לא אהבה להתאפר, אבל פעם היא היתה
צריכה לצאת ביום, כשעוד היה אור בחוץ, אז החליטה להתאפר, כדי
שתהיה עוד שכבה בינה לבין העולם שבחוץ במקום החשיכה. מאז היא
היתה תמיד מאופרת. שכבות שכבות של איפור כיסו לה את הפרצוף.
היא היתה מתאפרת לפני שהלכה לישון כדי לא לקום עם פנים חלקות,
ואיך שקמה שוב היתה מחזקת את האיפור בעוד שכבות. מי שהציץ וראה
את פרצופה מעולם לא ידע אם ראה את פרצופה האמיתי או רק את
מסיכת האיפור, אבל זה לא היה משנה. הוא ידע שגם האיפור הוא חלק
ממנה, האיפור היה מי שרצתה להיות, וככה היא רצה שיראו אותה.
יום אחד סתיו החליטה להוריד את האיפור. במשך שנה היא שפשפה
וגרדה את פניה והסירה שכבה אחר שכבה. מתישהו בסתיו היא סימה
ונפטרה מכל המסכות שלה. היא הביטה במראה וראתה פנים מצולקות
ואדומות, מכל האיפור, ומכל השריטות שעשתה לעצמה כשניסתה להוריד
אותו.
באותו היום הים חדר לדירתה של סתיו וגם הגשם הראשון ירד, מוקדם
מהרגיל.
באותו יום סתיו טבעה בתוך הדמעות של עצמה.

מוקדש לענבל פרלמוטר