הכל התחיל לפני שישה חודשים. זה היה קשה, אבל בסוף זה הצליח.
צרחתי על אמא, איך היא יכלה לעשות לי דבר כזה. סך הכל רציתי
להישאר שם, היה לי טוב. למה היא הוציאה אותי משם? איזו מין אמא
שלא חושבת על הבן שלה?
ניסיתי לדבר איתה, להסביר לה, אבל היא לא הבינה מילה, אולי לא
התאמצה מספיק. ואז עשיתי את השטות: צרחתי, קיללתי, דחפתי,
נסגרתי, הרבצתי. כנראה כל כך נסחפתי עד שהכניסו אותי לכלא.
זהו, כאן מוגבל החופש שלך. קובעים לך מתי אתה יוצא/נכנס, מתי
אתה אוכל/שותה, הם מחליטים הכל בשבילך.
לעיתים באים לבקר, לעיתים משאירים אותך לבד.
הייתי בודד, לבדי בעולם, עד שהכניסו חבר חדש. הוא לא היה דברן
רציני ולא זז במיוחד מהמקום שלו, עשה שביתת רעב ונדמה היה שהוא
שנא את המקום יותר ממני. לעיתים הייתי מנער אותו, מת שהוא ידבר
בגלל שהיה שם שיא השיעמום, אבל הוא בשלו, שותק.
ואז באה הגאולה, אמא באה להוציא אותי.
יצאתי מהכלא והרגשתי חופשי. מדי פעם הייתי חוזר לשם, אבל
לתקופות קצרות יותר.
לאט לאט נתנו לי יותר חופש והייתי מסוגל לעמוד על הרגליים.
כולם שמחו והתפעלו, עשיתי את זה, התחלתי לצעוד במסלול החיים.
ככל שעבר הזמן זה נהייה יותר קל ופשוט.
לאחר כמה זמן חגגו לי יום הולדת, הייתי גדול, בן שנה ולא זקוק
יותר ללול המטופש. |