שהלכתי ברחוב בעוד יום של שיגרה לבית הספר, וחשבתי על השיעורים
שלא הכנתי ועל המתמטיקה המייגעת, שמעתי מן צפירה חזקה וחדה שלא
הפסיקה, כצרחה שפילחה את אוויר עשן המכוניות הסמיך, חודרת אלי
מבעד לקרניי השמש. בתחילה לא סובבתי את ראשי, חשבתי שאם אתעלם
זה יעלם מעצמו, אך לפתע משהו בצרחה הלא אנושית הזו נשמע לי כה
מוכר, משהו כה כואב ומיוסר שחדר לתוכי...סובבתי את ראשי וראיתי
את בילי, הכלב הצנום שלי, מדדה על הכביש ורודף אחריי זנבו
בסיבובים מטורפים, מילל מכאב ומנסה להגיע אליי, אך לשווא.
רגליו היו שמוטות על הכביש כחסרות חיים ולשונו היתה בחוץ.
"בילי!!!" צרחתי לעברו, והתחלתי לרוץ אליו במהירות הגדולה
ביותר שרצתי בה בחיי, צועקת את שמו. כשהגעתי אליו אחזתי בו
בשתי ידיי ולא הבנתי מה קורה. כשהיה בזרועותיי נראה לפתע כה
רפה ושקט, ומבטו היה לא ממוקד, רגליו התנדנדו כרגליה של בובה.
אמא שלי ששמעה את הצעקות, רצה לעברי בבהלה, ולקחנו אותו
במהירות לביתנו בניסיון להשיג מספר חירום של ווטרינר. אף אחד
לא ענה. אחותי לבנתיים בכתה בחדר שלה, ואח שלי שעדיין ישן בחדר
שלו, יום לאחר שחזר מטיול ארוך במקום מופלא, לא היה מודע
למתרחש. הזעקנו את בעלה של אחותי שיסיע אותנו למרפאת החיות
הקרובה. כשהיינו בחדר מדרגות שכנה יצאה מן דלת ביתה, וליטפה את
ראשו בדאגה. היא לא ידעה שהוא כלל לא חש בידה הנוגעת בראשו,
שהוא לא מסוגל אף להבחין בה. בדרך לשם הוא שכב על ברכיי אימי
וליבו פירפר, כל פעם בקצב שונה, לב קטן ואומלל. אחזתי בו
בחוזקה והתפללתי. ידיי רעדו.
המרפאה היתה סגורה. כבר לא היתה לי כל תקווה, ובילי נראה
כאילו קיבל על עצמו את המוות, והשלים עם כך. הוא נראה כה רגוע
ושליו, כאילו שבאותם הרגעים שהחמצן חדל לזרום מאיבריו המרוסקים
למוחו, ריחף במרחקים צלולים, הרחק ממני והרחק מהעולם. בדרך
לווטרינר השני הלב שלו פעם את פעימתו האחרונה, ונשימותיו חדלו.
בילי היה כבר איננו. סתם גופה מתה ודוממת שמשילה הרבה שיער. לא
היה בתוכה את אותו היצור שכה אהבתי, אותו היצור שליווה אותי
במשך מחצית מחיי, ובלילות הקרים ישן במיטתי וחימם את רגליי
מפני הקור. כשהמכונית עצרה, לפתע נשמט ראשו, פיו נפתח ושטף דם
חזק החל לזרום מתוכו, הכתים את מושבי המכונית ואת מכנסיה של
אימי בכתמים אדומים וחמים.
בכיתי כמו מטורפת, ואנשים התחילו להתבונן, כלא מבינים. שמנו את
הגופה השמוטה שלו בתוך שקית ונסענו בחזרה הביתה. ביקשנו משכן
שיביא לנו כלי חפירה כדי שנוכל לחפור את קיברו בחצר האחורית של
ביתנו. התבוננתי בשקית, ובחפץ המשונה והמת שהיה בתוכה בפעם
האחרונה...שיניו היו חשופות וחדות...עיניו היו פקוחות בהבעה
מקובעת וניצוצן היפה אבד...זה כבר לא היה בילי שלי.
שמנו מעל הקבר קרש של מיטה ששכנים השליכו, שדמה באופן פלאי
למצבה, והיה חרוט עליו  פרח משונה.
כשעלינו הביתה, לא היה מי שיקבל אותי בשמחה וירוץ אליי, מכשכש
בזנבו הקטן, באהבתו הטהורה אליי. הכל היה ריק וקר, וכה שונה.
הרגשתי שאני רוצה להתפוצץ לאלפי חתיכות.
אחריי שעברו  כמה שעות נוראיות, הלכתי עם אחי ואחותי לשבעה של
סבתא וראיתי איך כל האנשים המבוגרים אוכלים שם עוגות ושותים
מיץ תפוזים, משוחחים מבניהם כאילו שדבר אינו קרה. היה להם בית
מצחיק עם המון מקררים ושפע אוכל, וגנבתי כמה קוביות של שוקולד
יוקרתי מן המרפסת.  זה הזכיר לי את המרפסת של סבתא, ואיך שבאתי
אליה לפעמים עם בילי והתבוננו על העוברים ושבים. היא תמיד אמרה
שטוב שיש לה מרפסת בחזית, ושככה תמיד היה לה עניין. אני דווקא
חושבת שהיו לה כמה רגעים של בדידות ושיעמום, ובגלל זה היא
נרדמה בסוף.
ואולי, גם למעלה הרגישה די בודדה, ולכן החליטה לקחת עימה את
בילי המתוק שלי, שאף פעם לא יהיה לה משעמם.