וזה רגע רק שלי אף אחד לא יוכל לקחת ממני אותו, שום דבר לא
יסיט אותי ממנה.עכשיו היא לידי. שוכבת לה בשקט. ככה זה
כשישנים. וזה רק היא  ואני,הנשימות הרכות שלה נכנסות בשלי, כל
כך כיף לי להרגיש אותן. כל כך שקט ככה, אני יכולה לשמוע את
הפעימות האיטיות שלה, להרגיש את הפעימות המהירות שלי. היא כל
כך מדהימה, והיא רק שלי, כולה. השפתיים שכל כך בוערות ומחכות
שאני אבוא להרגיע אותן. השקע המדהים הזה, שנמצא במורד הגרון,
בין שתי העצמות האלה ששומרות עליו, שמכנות לו את הצורה הכי
ברורה שהוא יכול לקבל. כשאלוהים ברא את השקע שלה הוא חשב על
שלמות. הברך העגולה הזאת, שצלקת מפתיע צצה לידה.
והעיניים, העיניים שגרמו לי להתקרב מלכתחילה. העיניים האלה כל
כך מושכות ועמוקות, ממשיכות לספר לי את כל הסיפורים גם כשהן
עצומות.
פעם לא יכלתי להסתכל לתוכן, פחדתי להישאב פנימה. באמת נשאבתי.
וזה רגע רק שלי אף אחד לא יוכל לקחת ממני אותו, שום דבר לא
יסיט אותי ממנה.
והשעון המעורר מצלצל. ואני שוב נזכרת שלא ראיתי אותה כבר
חודש.
ואני שוב מתגעגעת למה שאין לי, מה שלא היה. אבל זה היה רגע רק
שלי ואפילו היא לא תוכל ללקחת ממני אותו, היא לא תסיט אותי
ממנה.