הם רואים אותך מחייך, חמוד כזה, תמיד בפינה, מכונס בתוך עצמך,
מדליק עוד סיגריה, וחושב.
לפעמים הייתי רוצה לחשוב פחות.
במקום לסבך הכל, לנתח, לחשוב על מקרים שייקרו כתוצאה ממעשה
שאפילו אותו עוד לא עשיתי. כל-כך רוצה להיות מוכן לכל צרה
שתנחת, ככה זה כנראה שאבא שלך טייס - ככה זה לפחות אצלי. אין
שניה ביום שהוא לא נמצא בראש שלי. תמיד אני חושב איך הוא יגיב
לכל דבר שאני אעשה, איזה סוג של ביקורת תהיה לו הפעם.
שוב כבשה שחורה, שוב תסתכל על האחים שלך, שוב פוטנציאל לא
ממומש.
הוא הפסיק עם זה די ממזמן והתנצל אבל עדיין אין שניה ביום שהוא
לא נמצא לי בראש עם מבט מאוכזב.
הבעיה בעולם היא שאנשים טיפשים מלאים באגו, בעוד אנשים חכמים
מלאים בספקות, בוחשים ומתבשלים במיץ של עצמם, של עצמי. הוא
כמובן יגיד שזה בגלל שאני לא יוצא מספיק מהבית...
מבחינתו הפיתרון האולטמטיבי לעצב, זה ללכת לחדר-כושר, לעסוק
בפעילות שלא חושבים בה הרבה. שהיינו קטנים (אחי ואני) -הוא היה
אומר לנו חצי בצחוק ובעיקר חצי ברצינות שאנחנו "מסריחים
משיעמום". אז אח שלי נהיה קצין. בטקס פרידה שלו מהצבא ('שתייה'
זה נקרא אם אינני טועה) הסתכלתי על אבא שלי, הוא היה הכי קרוב
לבכי שראיתי אותו אי-פעם. עיניים רטובות של גאווה, עם מבט כזה
של : "that's my son".
לטקס סיום שלי בבי"ס הוא לא הגיע, הייתה לו איזה פגישה חשובה.
בשביל מה בעצם ? לא הצטיינתי בשום דבר, רק הופעתי קצת בתמונות
שרצו שם ברקע מכל מיני טיולים של השכבה - אמא שלי כמובן מאוד
התרגשה.
אני ישבתי שם עם כל החברים, כרגיל קצת בצד, סיגריה בפה וחיוך
סתמי על הפנים, מנתח לעצמי מצבים שעוד לא קרו.
הלכתי לחדר-כושר, אפילו התפתח לי קצת הגוף, את הראש זה לא
הרגיע לי. כל כפיפת-בטן שאני עושה אני חושב עליו, איך הוא גאה
בי עכשיו ועד כמה אני מרגיש מגוחך.
אומרים ששיניתי אותו, שהוא היה הרבה יותר מקובע פעם, אחותי
הגדולה אמרה לי שהיא רק מצטערת על זה שאין לי עוד אחים קטנים
שיהנו מיזה. חייכתי כמובן, מדליק עוד סיגריה בזמן שהמוח שלי
מנסה לפתור עוד בעיה לא רלוונטית.