בחדר, מתחת לשטיח, שם אני שומר את הכלום שלי. הוא לא כמו הכלום
הרגיל, שרגילים אליו. לא סתם כמה מרצפות עם הפרורים של הבמבה
מאתמול, ואולי איזה כתם דם שהתייבש. לא. פשוט כלום. אבל שוב,
גם לא הכלום הלא רגיל, שלא רגילים אליו. לא סתם מין חור שחור
שכזה, לא. הוא... בהיר... אפילו די זוהר, מסנוור כזה. לפעמים
אני חושב שאולי זה אומר שהדרך לגיהינום עוברת בחדר שלי, ואולי
בגלל זה אני תמיד מדוכא. בדרך כלל אני מתעלם מהכלום, ואולי
לפעמים זורק קצת מהזבל שלי פנימה. לפעמים אני חושב שאני שומע
אותו קורא לי, אבל אבא אמר שאין כזה דבר "כלום שמדבר אליי",
ושהכדורים שהוא הרים בשבילי מהבית מרקחת יעזרו לי. משום מה על
התווית שלהם רשום "להקלה בעצירות". הכלום המשיך לקרוא לי, ואני
התעלמתי ורצתי לשירותים. לפעמים הקול שלו, בקצה המרוחק של
הראש, מנסה לשכנע אותי לקפוץ לתוכו, פנימה, ואני מתעלם. פתאום
הוא הפסיק לדבר אלי, ביום שפגשתי את הילה. יש בה משהו... משהו
שגורם לי להרגיש... דברים. יצאנו במשך תקופה מסוימת, הרגשתי
שאנחנו ממש קרובים. יום אחד היא ברחה מהבית, ובאה לישון אצלי.
עשינו אהבה. לא זיינתי אותה, עשיתי איתה אהבה. בבוקר שאחרי היא
התלבשה ואמרה שהיא עוזבת אותי. לא הספקתי לשאול למה, והיא צרחה
עליי שאני חרא במיטה, שאפילו גולן השמן מי' 4 מזיין יותר טוב
ממני. התחלתי לשמוע את הכלום שלי שוב. רק אז שמתי לב שכשהייתי
איתה נעלמו לי כל הדיכאונות, ואפילו יותר טוב, היא גרמה לי
לשכוח מהכלום שלי. אבל היא הלכה.
תקפוץ.
לא רוצה.
תקפוץ.
לא!
מה עוד יש לך לעשות, הא?! יא חרא קטן! אני היחיד שבכלל מדבר
אתך. אין לך שום דבר חוץ ממני.
יש לי את היל-
לא נכון.
יש לי-
תקפוץ.
אבל...
תקפוץ.
גלגלתי את השטיח אחורה והבטתי לתוך הכלום. הוא זהר יותר חזק
מתמיד.
קפצתי לתוכו.
דפקט.
לא עברה שנייה ופגעתי בפלורסנט של אלי, השכן מלמטה.