[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"תפסיקי להתעצבן מכל דבר" הוא אמר לי. אבל זה כבר היה מאוחר
מדי. הדם עלה לי לראש, וכשניסיתי להסביר למה אני כל כך עצבנית,
זה רק חימם אותי יותר. "אני עדיין לא מבין למה את כועסת בגלל
זה".
בשלב הזה זה כבר היה אבוד לנסות להיאבק בזה. מילא שקרה מה
שקרה, מילא שהתעצבנתי, אבל שלא יהיה ברור למישהו מה בסיטואציה
מוציא ממני את הזעם הסודי שלי ששמור למצבים כאלה, זה כבר יותר
מדי. "לא משנה" יצא לי כמו לחישה נואשת. "בואו נשחק משחק- כל
אחד יגיד מה הכי מעצבן אותו עכשיו" הציע אחד החבר'ה בישיבת
צוות של המשרד. "אותי מעצבן שאנחנו חיים במציאות הזאת בלי שזה
יראה לנו מוזר" אמר אשר, כולם נעו בחוסר נוחות, כי זה נשמע כמו
רוב הוויכוחים על פוליטיקה שמתחילים כשאנחנו יוצאים מאווירת
עבודה. "מה יהיה עם הפנאטיות הדתית הזאת?" זרק רונן בקול את מה
שרובנו הרגשנו. "אני מדבר על זה שיש אנשים רעבים במדינה" העמיד
אותו אשר על טעותו."סליחה, חשבתי שדיברת על הפיגוע שהיה אתמול
בבוקר" התנצל רונן. ואני התעצבנתי, כי זה שקידמו את יוסי
מהפרויקט שנכשל נראתה סיבה טיפשית ורדודה להיות עצבנית, אז
עכשיו כעסתי על עצמי שלא מפריע לי מספיק העוני במדינה. תמיד
הדתיים האלה יוצאים יותר בסדר ממני מבחינה מצפונית.

"והיה מרוסס בספריי על הקיר של הספרייה את המילה- נקמה" סיימה
אמא שלי את המשפט בפאתוס בשנייה שסגרתי את הדלת. "מה קרה- זה
שוב משפחת כץ המשוגעת? למה עוד לא עירבתם משטרה?" שאלתי בזמן
שהתיישבתי ליד החתולה על הספה. "כן, אבל מה כבר אפשר לעשות?
אני לא רוצה לעשות מזה סיפור, אבל זה ממש מפחיד...." אמא
התנצלה בפניי. "עם אנשים כאלה לא מחכים, תזמיני משטרה לפני
שיהיה מאוחר מדי" פסקתי וחזרתי לקרוא עיתון של שבת.
אחותי מאיה חייכה אליי "היי אחות, לא התראינו איזה חודש, לא?"
"משהו כזה" עניתי "איך בגרעין?" "אל תשאלי, פרצו לנו לבית
אתמול וכנראה שהרגו לנו את החתול" היא קוננה. "לא נורא, תיקחי
את מוצי לשם במקומו- גם ככה פה הוא סתם שורט אותי. הוא יהיה
החתול שמירה שלכם" ניסיתי לעודד בגישה הסרקסטית. "די, רעה אחת,
הוא רק שיחק איתך" היא ייללה אליי "טוב היה לנו מספיק CATS
ליום אחד" מה שהיה מצחיק, שהיא לא קלטה שמה שהיא אמרה כולל גם
את השכנים...מצחיק איך יוצאת לך בדיחה בלי לגמרי להתכוון
אליה.

"אהלן, זה אני. אנחנו מארגנים למיכלי יומולדת שבוע הבא, מסיבת
הפתעה. נורא נשמח אם תבואי. אבל בכל מקרה- אף מילה למיכלי.
ביי. זה מיקי, למקרה שלא זיהית" ביייייפ. זאת הייתה ההודעה
היחידה במזכירה. אוף, כמה שזה לא היה במקום, ההזמנה הזאת. אחרי
שמיכל הבריזה לפני חודשיים מהמסיבה שארגנתי לעצמי, לא התחשק לי
כבר לדבר איתה. ועכשיו מיקי מזמין אותי למסיבה שלה, איזה
מלכוד. אם אני לא באה אני יוצאת זבל, כי כל הסגל שלנו מהפלוגה
יהיה, ואם אני באה אז אני יוצאת קטנה, שלא לדבר על הגאווה
הפגועה שלי, שעוד לא הספיקה להתאושש מהביטול של האירוע שלי.
ומה יוצא מכל זה? ששוב מיכל היא מרכז העניינים אצלנו בחבורה.
לא שזאת כזאת חבורה, אבל בכל זאת- גם לי יש את הגבולות הברורים
שלי, ואם אני אבוא, מה יחשבו עליי? ולמה לעזאזל זה מטריד אותי
בגיל 23? מי בכלל סופר עדיין מי בא לאירוע של מי? אז כעסתי על
עצמי בלב, שאני כזאת קטנונית.

אתמול שוב ראיתי אותם בכניסה לבניין משרדים של החברה. הדביל
וחברתו הפוזלת. חצי שנה אחרי שנגמר הסיפור שהיה לי איתו, ופעם
שנייה בחיים שראיתי את זאת שעקפה אותי בקרב על הדביל, עדיין זה
שיתק אותי באמצע היום. איזה מגעילים, הוא נוהג עד המשרד, ואז
היא מחליפה אותו ולוקחת את האוטו, כשהוא חוזר לעבודה מהפסקת
צהריים. איזה קונטרול פריק. חייב תמיד לשלוט, לא מסוגל לתת לה
לנהוג אפילו מטר כשהוא באוטו. עצרתי את עצמי בשלב שבו דמיינתי
את העיסוקים הנלווים של הפסקת צהריים בדירה שלהם, שנמצאת 3
דקות מהמשרד. למה זה עוד מפריע לי?

הצלחתי לפחות להפוך את התסכול ממנו לגועל. הבעיה עם גועל שזה
כמו אש- את מציתה אותה אצל האקס, והיא לאט לאט זוחלת אלייך, עד
שיום אחד באמצע דיון משעמם על הפרוייקט הבא של הצוות שלך את
מוצאת את עצמך רצה החוצה לשתות רגע מים, כי את בדיוק נגעלת
מעצמך. הייתי עסוקה בלהיזכר בנו ביחד כשהבחילה תפסה אותי. "את
מרגישה בסדר?" ניסתה נועה לעשות חיקוי של בנאדם נחמד ולהתעניין
בי במטבחון, כשבעצם היה לי ברור שהיא מנסה למשוך קצת תשומת לב
לחולצה החדשה שהיא לבשה, או כמו שקראתי להן: האין- חולצות של
נועהל'ה. "מצויין" שיקרתי בחיוך ירוק בהיר.  "את בטוחה? כי לי
זה נראה שלא ממש" ניסתה נועה בכל כוחה להתקבל לקאנטרי קלאב
היחיד שכנראה היא לעולם לא תתקבל אליו, של אלה ששואלים
בהתעניינות. "עלא כיפאק, זאת כנראה השווארמה של אתמול- את
יודעת- קבוצות חשיבה עד 4 בבוקר" ניסיתי לקצור תשואות על
ההשקעה העילאית שלי על הדרך. "אנחנו פשוט הורסים לעצמנו את
הבריאות פה" הצטדקה לה המלאך והתרחקה משם. להגיד שווארמה ליד
נועה היה כמו לגרש ערפד עם צלב. מזל שהכרתי כבר את כל הטריקים,
כי עוד רגע הייתי מגלה לה את האמת, שיש לי בחילה מלדמיין אותי
ואת הבוס שלי שוכבים בדירה שלו ושל החברה שלו. רק בשביל לראות
את הפרצוף שלה...



"היי, מיכלי, זאת אני. רק רציתי להתנצל שאני לא אוכל להגיע
ליומולדת שלך. מיקי הזמין אותי אבל אני לא תופסת אותו. תמסרי
ד"ש לכל החבר'ה מהפלוגה. See you next time "

"מר כץ שלום, זאת הבת של דני אמיר, השכן שאתה מאיים על אשתו.
רציתי ליידע אותך על התלונה שהגשתי נגדך במשטרה אתמול. אין לך
מה לדאוג, כי הם אומרים שאין מספיק ראיות, אבל מפקד התחנה רב
פקד מנחם אמיר, אמר שיהיה בסדר, כבר נמצא משהו. ביי"
 
"טלי שלום. את לא מכירה אותי, או שאולי כן, דרך חבר שלך. יש לי
חדשות לא כל כך טובות, שיכול להיות שקשורות אלייך. תוכלי להשיג
אותי דרכו, אבל בכל מקרה אני מציעה לך לעשות בדיקת דם מייד
כשאת שומעת את ההודעה. ביי. אה- וזה לא קשור לפזילה שלך"

"נועה שלום, אנחנו לא מכירים, אבל קיבלתי את הטלפון דרך מכרה
משותפת. שמעתי עלייך קצת, והחלטתי להתקשר. אם מתאים לך, אז
תחזירי צלצול. אני אשר. ביי"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים הם כמו
זין - כשהם קשים
הם ארוכים.

מיומנו של אחד


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/2/03 7:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אור עולה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה