[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








עכשיו כשאני מסתכלת על זה מהצד, שום דבר מזה לא נראה לי אמיתי,
והכל מרגיש כמו העמדת פנים, כאילו שום דבר מזה לא קרה באמת,
והכל היה חלק מתחרות דמיונית שניהלתי עם עצמי, עמוק בתוך הראש
שלי.
היינו טיפשות, שתינו. לא היינו השפעה טובה אחת על השניה
מההתחלה, זה היה ברור לכולם, אולי גם לנו, למרות שסירבנו
להודות בזה בפני עצמנו. רבנו הרבה. בעיקר כשהיו אנשים אחרים
בסביבה. אני עדיין לא יכולה להסביר את זה. אבל דבר אחד היה
ברור, היינו רעל אחת לשניה, והסוף היה ידוע מראש- אם רק היינו
חכמות מספיק בשביל לקרוא עמוד אחד קדימה בזמן.
אני לא בטוחה איך נהיינו חברות, כי לא ממש חיבבנו אחת את השניה
מההתחלה, קראתי לה 'המופרעת' מאחורי גבה. אני לא בטוחה באיזה
שמות היא קראה לי. אולי היא בכלל לא חשבה עליי בתקופה ההיא,
היו לה דברים יותר חשובים מזה לחשוב עליהם, כמו להבריז מבית
הספר ולהשתכר על חוף הים עם החברים שלה.
איכשהו המשכנו לדבר, היה ביננו חיבור משונה שלא הצלחתי להסביר,
חיבור- לא עיניין, לא אהבה, לא כלום. רק משהו שדחף אותנו לחזור
ולדבר, בעיקר כשלא היה לנו משהו יותר טוב לעשות.
התקרבנו, נקשרנו, נהיינו חברות. היא נתנה לי את הסיגריה
הראשונה שלי, וגם את השניה. היא נתנה לי את כוס הוודקה הראשונה
שלי. אפינו ביחד עוגיות. פעם אחת התנשקנו ארוכות, נשבעות שלא
נספר לאף אחד.
הכרתי לה את החברים שלי, מעולם לא פגשתי את שלה, התביישה
כנראה, אבל אני לא בטוחה שבהם. אהבתי אותה בצורה עיוורת, כתבתי
לה מכתבים ושמרתי במגירה, הייתה לי תמונה שלה בארנק.
אבל הכל היה תחרות אחת ארוכה. כל בן אדם שפגשנו הפך בעל כורחו
לאמצע ביננו, ושתינו משכנו חזק, מנסות לקבל תשומת לב, והכי
חשוב- להסיט את תשומת הלב מהשניה. בדרך כלל שתינו הפסדנו.
היינו נשארות ערות בלילות ומנתחות את זה, מאשימות את עצמנו.
גרועה מהתחרות על תשומת הלב הייתה התחרות על האומללות, כל אחת
מנסה להשיג מונופול על כל הרגשות השליליים, כל העצב, הדיכאון
והתיסכול. היינו שואבות אותם אחת מהשנייה ומרכזות אותם בשיחות
נפש ארוכות. לא במקרה היו לשתינו חתכים טריים על הידיים אחרי
כל שיחה שכזאת. לימדנו אחת את השנייה טריקים- איפה, איך, איך
מסתירים. לא בכוונה, בדרך כלל, אבל הקשבנו טוב והפנמנו את מה
שהשנייה אמרה. פגענו אחת בשנייה בלי להבחין בכלל.
האשמנו אחת את השנייה בחוסר רגישות, בטמטום, ברוע לב, שנאנו
ואהבנו באותו הזמן. או אולי הייתה זו רק אני שאהבה. אולי
דימיינתי את הכל.
אני מניחה שצריך לכתוב את הסוף במילים מפורשות, כדי שאף אחד לא
יוכל לעוות את הסוף הטרגי ולתת לו אולי נופך אופטימי, כאילו
הכל הסתדר בסוף. אבל אני לא יכולה להביא את עצמי להעלות את
המילים על הכתב. ברגע שכותבים משהו הוא מפסיק להיות אמיתי
ונהיה סיפור, אמר פעם מישהו, ויותר אמיתי מזה שום
דבר לא יכול להיות. אם אכתוב סוף אוכל למחוק אותו, ולכתוב
מחדש, לשנות, ואם לא אני, אז מישהו אחר יוכל. לא. הסוף הזה
מוחלט, ואי אפשר לשנות אותו. וגם אם היה אפשר, אני בוחרת שלא.

הדברים נגמרו כמו שנגמרו. הצלקות שלי מעידות על כך. והיא... לא
איכפת לי ממה שקרה לה מאז. הגיע לה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בשמלה אדומה
ושתי צמות.

דראג קווין מספר
6


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/2/03 7:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנדרסון גוד

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה