אגרוף בקיר. לו רק היה לך אומץ. לאגרף את היד, ממש ממש חזק
ולחבוט בטיח הדוחה הזה, עד שירד דם או שהקיר יסדק. אולי זה
יעזור. כי עדינות, בטח שכבר לא עוזרת. אולי פעם, כשהיית קטנה,
לבכות היה עוזר. אבל שנים עוברות ואת יחד איתן. נעלמת, נמוגה,
כאילו אף פעם לא היית.
כי מה הבכי יעזור? כי בכלל אין לך אף אחד, ובעצם את לבד. אז
בשביל מי תבכי? מי ינחם אותך. את - זה כל מה שיש לך. ואין בך
את הכוח. אין בך את הרצון הזה לחיות. כי אף אחד לא מושך אותך
קדימה. כי את המשפחה שלך עזבת כבר מזמן, סגרת את הדלת הזאת
מאחורייך לפני שנים. הם אולי שם, הם אולי אפילו מתעניינים
בשלומך, אבל הם רק רוחות רפאים, חסרי משקל ושקופים.
ואת החברים שלך, מי הם בכלל? הם אף פעם לא היו שם, סתם אשליה
אופטית. כי כשהיית צריכה וכשהיית בצרה, אף אחד לא בא לעזור לך,
אף אחד מהם לא הרים אותך מהבור אליו נפלת. ואהבה? מה זה בכלל.
בפעם האחרונה שהאמנת באהבה, היא באה וסטרה לך בפנים. השפילה
אותך, גילגלה אותך מכל המדרגות. ועוד בסוף ביקשת עוד, כי את על
הטעויות שלך תמיד חוזרת.
אז למי תבכי? להורים שלא אכפת, לחברים שנעלמו או לחבר שבגד
וקרע אותך לגזרים. למי?
אז לא נשאר לך מה לעשות, רק להכאיב. לעצמך. ולקיר הזה. שעומד
שם כל כך בשקט, הוא יודע שאותו אף אחד לא יפיל. אבל את - את
תעשי את זה. תמוטטי אותו. כי זה או הוא או את. בכל מקרה עדינות
אף פעם לא הייתה הצד החזק שבך, אז תעשי את זה, תהיי 'גבר'.
אולי זה יעזור. להוציא את כל העצבים שלך על משהו דומם. כי
האנשים החיים איכזבו אותך, יותר ממה שאת מסוגלת לסבול.
ואם היית מסוגלת, היית צורחת. אבל גם את זה את לא יכולה לעשות.
היית משתוללת אם רק היה לך את הכוח. אולי אז היית עושה משהו עם
עצמך, אולי היה יוצא ממך משהו.
אבל אין לך אומץ, והקיר הזה ימשיך לעמוד שם, להתריס מולך. לך
אין אומץ, אפילו זה כבר לא נשאר לך...