שעון הקוקייה צלצל 22:00.
אם בעקבות השעון, או בלעדיו, ידע כל אחד ואחד מה עליו לעשות
במקרה שתבוא, הנה הילד שם בפינה מחכה בקוצר רוח להביא את דלי
המים לשוטר, אשר אומץ ליבו המוכח לא ינטשהו הפעם, וסופה של
הגבירה בשחור חתום יהיה כאשר תמס באדמה.
ידיו הרועדות של השוטר נפגשו בזוג עיניהם תמהות, היה זה אני.
"מה לכם?",
"מחכים", אמר בקול שליו.
"ו - היא תבוא?"
"אני חושש שכן"
"טוב", אמרתי, "נקווה שהכל יבוא על סיומו בשלום".
"אמן", אמר השוטר נעים הסבר, ורגליו בו ברגע החלו רוטטות ללא
מנוחה כאילו והנה פורצות בריצת מנוסה לעברה השני של הארץ.
גבעות ירוקות, גבעות חומות, גבעות נרקיסים וחבצלות, גבעות
אירוסים, תל כלניות עטוף בשיחי ורדים, ומעל מגדלור המשקיף על
שלל הגבעות, "הנה, משם", הצביע הנער לעבר הים, "משם היא
תבוא".
כחלחל - כתמתם - עבר הבוקר. בהיר נוצץ -  חלפו שעות הצהרים,
כחול כהה - כמעט חשוך, הגיע סוף-  סוף ערב, הנה ועלטה עוטפת את
עורפו של הים, הנה שם במרחק, פונות עיני האנשים, שם נישאת על
גלי הים, נישאת בבטחה על געשם וקצפם, הנה היא תרבוץ על החול
הקר.
"מים קדושים", צעק ראש העיירה ממגדל המים.
"יש", צעק הנער בלוויית כומר העירייה.
"צוות הסתערות".
"מוכן", צעקו אנשי הגרזנים.
"מתקן תלייה", צעק.
"מוכן", ענה הנגר ולצדו מוכר הבשמים.
"כולם מוכנים?", צעק ראש העיר בקול הרם ביותר שיכל להשיג.
"מוכנים", ענו בהרמוניה, במיוחד בלט הנגר אשר הופקד על תחזוק
מתקן התלייה ובנייתו, ובשבילו הייתה זו שעת כושר מצוינת על מנת
להראות כשרונו ברבים. ליטף את חבל התלייה מספר פעמים, דפק על
קורות העץ, ונתן צעקת "הידד", סתם להעלאת המורל.
שקט. דממה - זה מתחיל.
הקטן שבצרצרים נדם לו בקרן הזווית, הנער קפץ אגרופיו על מנת
שלא תקפנה, ואילו השוטר תמה אם משום הקור או משום הפחד הנו
רועד כך ללא הפוגה.
בתחילה נתן צעקה המשקיף, צעקה אשר פילחה את דומיית הליל,
והקפיצה את ראש העיירה ממקומו, "דמות באפלה", קרא ממקומו
במגדלור אשר בחזית החוף, "היכונו".
חצתה את זרמי הים על גבי הרוח, ייבשה נהרות ושרפה אגמים בדרכה,
העפילה את גרמי השמיים, דגים פרפרו על בטנם. צבי בודד עמד על
מקומו - נפחד, אצבעה מונפת, ופגר נפל מטה. קולות בהלה מתנגנים
לשריקתה, הנה באה הגבירה בשחור.
ומתוך הערפל הדק, קמה והתמרה דמות שחורה כגובה מגדל המים,
מלמולי "היא כאן", החלו להישמע ללא סוף, הנער, ללא ספק המהיר
בעיירה, הרים מן הרצפה את דלי המים הקדושים. אחריו, ידיהם
אוחזות גרזן וחרב, חיכו פלוגת ההסתערות של עובדי מפעל
המלפפונים, וליד מגדל המים, ניצב מתקן התלייה, ועליו הנגר
ומוכר הבשמים, מפוחדים היו ורוחם הנה ונופלת ארצה למשכב.
אין רואים פרצופה, אין רואים תווי פנייה, אין רואים שערה או
מצחה, אין רואים את עיניה. גבירה בשחור, נפילת השאול, מביאה
עמה חושך - אפלה ותו לא, "עוד רגע", אומר לעצמו השוטר, אשר
תפקידו המסוכן מכולם, "עוד מעט זה ייגמר".
לאחר צעדיה המביאים עימהם רוח כפור מקפיאה, ניצבה היא מאיימת
ליד בית השריף, "עכשיו", אמר לעצמו הנער לאחר התבונן בזרועו
המונפת של ראש העיירה, "עכשיו, רוץ", וכך עשה.
הנה השוטר כמקק עלוב לרגליה, מתבונן חסר מנוחה בריצתו של הילד,
"הנה", הוא אומר, והפקד לוקח הדלי, ובשני ידיו מניפו בחוזקה
לעבר המקום שם אמורות להיות עיניה. צווחה פלחה את הדממה.
"היא מתה?", צועק ראש העיר.
"לא", משיב בצער הפקד, "היא רק נכוותה".
"פלוגת הסתערות", מניף את ידיו ראש העיר, ומייד צעדיהם של אנשי
הגרזן קורעים את הקרקע, "להתקיף", צועק ראש הפלוגה, והנה
לדבריו עפים גרזנים כאבני בזלת בסקילה, ושוב צווחה מפלחת
האוויר.
"היא מתה?", צועק ראש העיר.
"לא היא לא", משיב הפקד בתוגה, "היא עדיין עומדת".
אדם אחר אדם, עצם אחר עצם, בשרם ערב לחיכה, היא מאושרת.