בשלוש בלילה החלה המפלצת הקטנה ללטף לו את הלחי, בעדינות
בהתחלה, אם ניתן לתאר כך דבר ממעשיה של המפלצת, ובהדרגה בצורה
יותר ויותר מטרידה. קשקשיה ויבלותיה החלו שורטים ופוצעים את
עורו.
 הוא פקח את עיניו וראה את המפלצת הקטנה שוכבת בינו לבין
החברה שלו, עיניה פתוחות, ידיה מושטות, וחיוך קטן ועצוב של
תקווה על שפתיה.
 "אתה כבר לא מתייחס אלי יותר" לחשה לו.
 מקלל בשקט, הוא הגיע למסקנה שלא נותרה לו ברירה. הוא אסף
אליו את המפלצת בשתי זרועותיו ויצא איתה בחוסר חשק למרפסת
לשחק.
המפלצת מאד התלהבה. הוא ישב על הכיסא במרפסת והמפלצת ישבה על
בירכיו, מאושרת, מחייכת, חושפת שיניים. הוא החל לשחק איתה בכל
המשחקים החולניים שהוא ידע שהיא אוהבת, שהוא ידע שהוא שונא,
והיא החלה להתלהב יותר ויותר, לקפץ ולרקוד סביבו, לדקור
בציפורניה ולנשוך בשיניה.
 "לעולם לא ניפרד, זה הגורל!", חייכה אליו המפלצת באושר וכרכה
את זרועותיה סביבו בחיבוק חונק. "אני תמיד אשאר איתך!"
 תעזבי אותי, אמר לה בראשו, חברה שלי בחדר ליד!
 "אני יודעת," קרצה לו המפלצת בעונג, "בגלל זה אני פה".
 די, הוא אמר, שיחקנו מספיק, לכי לישון, כבר מאוחר. הוא קם
וחזר לחדר השינה, למיטה בו ישנה החברה שלו, נשכב לצידה וניסה
שוב להירדם.
 "תשחק איתי שוב מחר?" הוא הרגיש את המפלצת הקטנה מחבקת אותו
מאחור, מצמידה את גופה לגבו.
 את יודעת שכן, אמר לה, ונרדם בזרועותיה.