"איך לעזאזל הגעתי לכאן?!"
שאלתי את עצמי תוך כדי הבהייה התהומית הרגילה בקיר.
אני... לא משנה איך קוראים לי. לא משנה מאיפה. לא משנה מה.
אני עצמי, וזהו. אני איש רגיל, עם צב וארנבת, שחי בדירת חדר
קטנה בעיר שלא משנה השם שלה כרגע.
בעצם... אני לא ממש רגיל. לא מאז אותו יום מקולל, אותו בוקר
שטוף שמש ויפה לכל הדיעות, חוץ מדעתי. אני לא אוהב שמש. בכל
מקרה, באותו בוקר ארור, קמתי, שטפתי פנים, צחצחתי שיניים,
ויצאתי לעבודה. כהרגלי בכל יום ששמו לא משנה כרגע, עברתי בדוכן
הלוטו של מישהו שגם השם שלו לא ממש חיוני לעלילת הסיפור,
ומילאתי לוטו. אף פעם לא ממש האמנתי שאזכה, למעשה כשזכיתי לא
האמנתי שאני זוכה. אתם בטח שואלים את עצמכם: "אם הוא זכה
בלוטו, מה הוא עושה בדירת חדר קטנה עם צב וארנבת?!", מתאים
לאנשים לחשוב את זה. אז בואו, כדי להקל עליכם, וכדי שמוחכם לא
יוטרד מהסוגייה הזו ותוסח דעתכם מהנקודה של הסיפור, אני אגיד
לכם שאין לי את הכסף הזה כרגע. אני גם לא רוצה אותו. אני שמח
שהוא אינו. לא משנה מה יגידו לכם, כסף הוא צרות ולא שום דבר
אחר. אבל אל תתהו בנקודה הזו כי גם היא לא המטרה של הסיפור.
לסיפור יש מטרה יותר נעלה מזו.
בכל מקרה, אני ממלא לי לוטו בנחת, כשלפתע אני נזכר שלא השארתי
אוכל לצב ולארנבת, אז מילאתי לוטו מהר, וחזרתי הביתה.
הצב שלי היה על הארון, אלוהים יודע איך הוא מטפס לשם כל פעם.
הארנבת היתה בכלוב, אני לא משחרר אותה, היא מפחידה את הצב.
אז הורדתי את הצב מהארון, וניגשתי למקרר. הנחתי את יחזקאל
(הצב) על השיש ופתחתי את המקרר. יחזקאל בהה בי במבט מטורף. הוא
בכלל מתנהג מוזר בזמן האחרון, מסתכל על הקיר, ואז פוף! בלי
סיבה, נכנס לשיריון שלו.
אז פתחתי את המקרר, והוצאתי חבילת טופו, וחסה. הם אוהבים טופו
וחסה ומי אני שאמנע מהם את מה שהם אוהבים?. התחלתי לחתוך את
הטופו לקוביות, ואז שטפתי את החסה, סידרתי יפה יפה על קעריות
המתכת שלהם (פריזנטציה היא חצי מהטעם) והגשתי לארנבת קודם, היא
נראתה נהנית אז החלטתי להגיש ליחזקאל, אבל כשהגעתי חזרה למטבח
לא מצאתי אותו. חיפשתי שוב על הארון, גם שם הוא לא היה. נראה
שמישהו חטף את יחזקאל! פה כבר נכנסתי לפאניקה. אבל אז נזכרתי
שהוא צב, ושאין סיבה שמישהו ירצה לחטוף אותו, אז נרגעתי.
החלטתי לחכות לו שיחזור מהמקום שאליו הלך. חיכיתי שעה, ונהייתי
צמא. צמא מאוד. צמא כזה שעושה לך שורף בגרון. הלכתי למטבח,
פתחתי את המקרר, הוצאתי פחית של משקה ששמו לא משנה כרגע,
ושתיתי. ואז ראיתי את יחזקאל. הוא היה בתוך הטוסטר. הצב הזה
תמיד מוצא לו מקומות משונים... מעניין על מה הוא חושב. "איפה
היית?! דאגתי!" קראתי לעברו והוצאתי אותו מהטוסטר. הוא פשוט
בהה בי במבט תוהה. הגשתי לו את האוכל וצפיתי בו לועס את ריבוע
הטופו הראשון באיטיות. פתאום הוא נעצר. הוא בהה באיזו נקודה
בקיר מאחורי בפאניקה, ונכנס לשיריון. חשבתי שהוא סתם עייף,
ויצאתי לעבודה. כשחזרתי בערב הוא שוב היה על הארון. הורדתי
אותו מהארון, והתיישבתי לראות טלוויזיה. הציגו את המספרים
הזוכים בלוטו, 12 4 8 17 45 ו9- . לא האמנתי, אבל המספרים היו
אלו שלי. הכל בזכות יחזקאל הצב ששכחתי להאכיל. "עם הכסף הזה
אני אקנה לך מפעל של טופו ושדה של חסה!!!" אז אומנם לא קניתי
לו מפעל של טופו ושדה של חסה, אבל בהחלט שלחתי אותו לפסיכולוגי
ופסיכיאטריאי-החיות הטובים ביותר בעולם. כן, כן- בעולם. ככה
טיילנו, אני הצב והארנבת (לא יפה לקפח אותה) ברחבי העולם
בחיפוש אחר פיתרון. פיתרון למה? ובכן, יחזקאל הצב היה
סכיזופרן. שזה מסביר הרבה דברים, אבל לא ניכנס לזה. לפני ששמתי
לב, הכסף שלי נגמר, ואיתו הלך גם האושר שלי, כי יחזקאל היה
סכיזופרן.

אני איש רגיל, עם צב סכיזופרני וארנבת, שחי בדירת חדר קטנה
בעיר שלא משנה השם שלה כרגע. וזהו.