בוקר. שמש. אף פעם לא אהבתי שמש. יצאתי מהבית בדרכי לבריכה,
ומעדתי במדרגות. ישר חשבתי על זה שאני יכולה למות, על מה
שיקרה, ועל החיים שלי כפי שחייתי אותם עד עכשיו.  הם די עלובים
למען האמת. עברתי פחות או יותר על כל העקרונות שלי, שזה די
עצוב, כי אחד מהעקרונות שלי היה לא לעבור אף פעם על העקרונות
שלי. אבל  זאת לא הנקודה.
בנאדם כשהוא עומד למות, חושב את כל המחשבות האלה על החיים שלו
ומה הוא עשה לא נכון. כמו כולם, גם אני. רק שאני לא עמדתי
למות, אני בסה"כ החלקתי קלות על המדרגה השלישית מתוך חמש.
מעניין שתמיד הייתה לי נטייה לעשות מכל עכבר פיל. אבל זאת לא
הנקודה. בשנייה וחצי הזאת של ה"נפילה". הספקתי לחשוב על הרבה
דברים, התאבדות למשל. מעולם לא היו לי נטיות אובדניות למיניהן,
אבל אני מכירה אנשים שמכירים אנשים שהתאבדו. אנשים מתייחסים
אליהם כאילו עשו משהו רע. כאילו פגעו במישהו אחר מלבד עצמם,
כאילו פעלו באנוכיות מסוימת, שזה, לדעתי לפחות, לא נכון.
האנשים שמתאבלים עליהם, הם הקרובים שלהם- המשפחה, החברים, חברי
הכיתה. אם הבנאדם הגיע כבר למצב כזה, שבו הוא רוצה למות,
ומסוגל לפגוע בעצמו ולגרום לעצמו כאב גופני בידיעה שאחרי זה
הוא לא יתקיים יותר- הוא לא הבעיה. הבעיה היא הסובבים אותו,
אותם אנשים שמתאבלים עליו ברגעים אלו ממש, אותם אנשים שלא שמו
לב לכאבו העצום, ואולי אפילו אותם אנשים שגרמו לו לרצות למות.
צבוע? אולי. אבל זאת לא הנקודה.
חשבתי על זה, בשנייה וחצי הזו של המעידה במדרגות, שאנשים לא
מבקרים את עצמם מספיק. וזה תמיד נראה לי נורא מוזר, כי אני
מבקרת את עצמי כל הזמן. לפעמים אפילו יותר מדי. תמיד חשבתי
שכולם כמוני, אבל אז, בשנייה וחצי הזאת של הנפילה במדרגות,
הבנתי שזה לא ככה. שיש אנשים שצביעות היא טבע שני שלהם, שיש
אנשים שלא מסוגלים לקבל את השונה, שיש אנשים שמכלילים, מקללים,
מכאיבים, רוצחים- בלי להרגיש נקיפות מצפון. אבל זאת לא הנקודה.

מאותה השנייה וחצי הזאת, החיים שלי השתנו. הכל פתאום נכנס
לפרופורציה. פתאום הכל נהיה מובן, פתאום התפיסה שלי השתנתה-
אני כן יכולה לשנות את העולם. לא לבד, אבל כן. אני יכולה לעשות
משהו. זה כן משנה. אז התיישבתי, וכתבתי את הסיפור הזה. אבל גם
זאת לא הנקודה.
בשנייה וחצי הזאת של המעידה הקטנה במדרגות, קלטתי פתאום שלא
שרכתי את השרוך, וזה הביא לנפילה שלי, מה שחיזק את התאוריה
שבאה לפני כן, שאני כן יכולה לשנות את העולם. אם הייתי שורכת
את השרוך, לא הייתי מועדת, לא הייתי מבינה את כל הדברים האלו
והסיפור לא היה נכתב. וגם זאת לא הנקודה. אנחנו יכולים לשנות
לעצמנו את הגורל, אנחנו מכתיבים מה יקרה, תשומת לב לפרטים- זה
מה שיעזור לנו בהמשך. ביקורת עצמית לפני ביקורת על הכלל,
סבלנות, סובלנות, ולא לקשור את השרוכים לפני שיוצאים מהבית- הם
אלו שישפרו את העולם. למה לא לקשור את השרוכים?
כי אם כל אנשי העולם ימעדו במדרגה השלישית מתוך חמש, כמוני,
ויבינו את כל מה שאני הבנתי בשנייה וחצי, העולם יהיה יפה.
וזאת, כן הנקודה שלי