אני יושב על הכורסא מול המחשב ומנסה לעשות חיפוש ברשת.
אני חושב שאם אני הייתי משלם את החשבון עבור ה"שירות" שאני
מקבל, הייתי ממש, אבל ממש מתעצבן. הכל עובד כל כך לאט.
הבנאדם שמעשית משלם את החשבון, יושב למטה בסלון, עם אשתו,
וקורא בקול רם ומעצבן מהעיתון:
"סרט פעולה משובח על רקע מלה"ע השנייה. חבורת אסירים קשוחים
ומסוכנים השפוטים לכל חייהם, מקבלים הזדמנות לצאת לחופשי.
רוברט אולדריץ' ביים דרמה מהודקת, חדה וצינית, ששימשה אח"כ
תבנית לעשרות סרטי פעולה דומים. ארה"ב 1967."
הרעש הבוקע מהטלוויזיה שבסלון לא יכול להטעות. האיש ואשתו,
צופים באותו סרט בדיוק, שהאיש עסוק כל כך בלקרוא את ההמלצה
עליו. האיטיות המזוויעה שבה עולים האתרים במחשב, הרעש המציק
מלמטה והקול של האיש שמנסה להתגבר על הרעש כדי לקרוא את הכתבה
בעיתון, לא מותירים לי כל ברירה, ואני מרים את הקול בכעס:
"אולי תראו את הסרט במקום לקרוא עליו בעיתון?!". הכעס שוכך
לאחר פריקת העול המהירה. לחץ הדם שלי שוב מתחיל לעלות כשאת
קולות הירי והמלחמה מחליפים שירי נוסטלגיה של שנות הארבעים.
קיבינמיאט, אחרי שלקח להם שעה לקרוא את העיתון, הם עוד מעבירים
ערוץ? מה קורה כאן לעזאזל?!
"אולי תצטרף אלינו ותאכל משהו?", צועקת אליי האשה.
"לא רוצה, תודה", אני עונה, בקול רועד מעצבים.
"לא רוצה לאכול, או לא רוצה להצטרף אלינו?", חוזרת ושואלת.
"לא רוצה לאכול, אני לא רעב", אני משיב.
"אז בוא רגע". קולה מרעיד את עצביי הרגישים ואני מנסה להילחם
בטירוף שאופף אותי.
"נו", אני משתגע בשקט, "אין לי כוח לקום".
"איך אתה יודע מה היא רוצה ממך?", שואל עכשיו האיש.
"היא רוצה שאני אבוא לשולחן, אח"כ שאקח לי צלחת ואשב לאכול. נו
מה, זה לא ברור?", אני עונה לו בריחוק.
שקט משתרר לרגע כשהערוץ שוב מתחלף. עכשיו הם כבר רואים חדשות
ברוסית. זה מרתיח לי את הדם. אלוהים, אני אשתגע בבית הזה.
שקט כבר!!! שקט!!!
"בטוח שאתה לא רוצה לאכול?", שואלת שוב.
"כן, אני בטוח", מנסה לשמור על ארשת קול קרירה.
"אנחנו יוצאים עוד כמה דקות, אני משאירה לך אוכל על השולחן".
"טוב, טוב, יא אללה", אני עונה, מרשה לעצמי להתפרץ.
אני מקשיב להם מפנים את הצלחות מהשולחן, ונועלים את הדלת
אחריהם. אני מאוד מקווה שהיא הכינה משהו טעים,
אני מת מרעב.