ילד שלי מוזר. היית צריך לתת לי לגדל אותך, הייתי משקה אותך כל
יום, לאור השמש. סיפוק של מינרלים כל מתי שהיית צריך.

אני פרוצה. כבר נתתי לכולם להכנס דרך דלתותי הפתוחות לרווחה -
כל המעוניין לתת קצת רחמים (כמו עשר אגורות לתוך כובע של נגן
רחוב), ליצור חסר המזל הזה; כל המעוניין להעמיד פני חבר רק כדי
ללמוד כמה שהוא בר מזל שלא יצא כזה.

דבר כבר לא זורם במסדרונות ההם...דבר לא ממלא את החלל הריק
שפעם מלאו אותו תמימות, טיפשות וצחוק. דבר כבר לא יחזיר אותם,
דבר לא ייחדש את אותם הרגשות המתים, מהם בחרת להתעלם כשידעת
שהכל הולך להיות רק רע. ועכשיו הם חוזרים. מוזנחים, מטונפים,
שנואים. כדי לנקום. לתת לך להרגיש חיבה ואז למהול אותה במשהו
נורא כמו הבנה - הרגשות כלפיך לא הדדיים.
חיבה הופכת להתמכרות, לתלות, לנזקקות: ואת חשבת שכבר מזמן
הפסקת להיות נזקקת.
בעונייך את מתחננת לכמה פרוטות של מלים מנחמות, ברחוב הזה לו
קוראים "חיים", מושיטה את היד לפניך ובסוף היום מוצאת רק את
הקיא של אלה שיש להם יותר ממך, ואת הרחמים של אלה שרוצים לחשוב
שהם שונים.

ילד שלי יפה. היית צריך לתת לי לאהוב אותך. הייתי כותבת לך
שירים כל יום, לפני השינה. סיפוק של אור ירח רך על פניך,
וחלומות מלאי צבעים - שתוכל לעזוב אותי - כי אני יודעת שתחזור-
ולסייר בין כוכבי הלכת השייכים לך שם למעלה.

כל ההגנות האלה- הן כושלות בלרכך את המכה. יום אחד בלי שיחת
טלפון ואני קרועה.
מקלות יכולות לפצוע את עצמותיי, אך מילות גנאי אף פעם לא יפגעו
בי,
האמנם?

6.11.02