אנחנו מנוונים.
אנחנו עושים שרירים בכאילו.
יושבים מול המחשב
ומחפשים אהבת אמת.
זאת שלא בא לה לבוא.
הסוף שלנו הוא מתכתי ונשבר.
בשבילנו העולם כבר נגמר.
העולם עלינו קטן
אך בכל זאת הוא מצליח לסגור עלינו.
אין במה להתגאות.
זה הכל גיאות גדולה ששוטפת אותנו
אל החוף שם נתייבש על האדמה
נשתזף, נשרף, נתפורר...
ולא יהיו עצמות שישרדו אל העולם הבא.
אנחנו דור האותיות באנגלית.
בלי תכלית.
לא שמים על שום דבר.
לא פוחדים מכלום (חוץ מעצמנו).
חושבים שאנחנו כ"כ יצירתיים.
מנסים להביע את עצמנו בהרבה דרכים
רק כדי להבין שהעולם אכזר.
העולם מנוכר,
וקר כי כולם כמונו.
והדבר הכי אמיתי,
הדבר שחומק מידינו הוא התמימות.
כן, כמו שהיינו ילדים,
והכל נראה כ"כ מתאים.
היינו עסוקים בלפחד ממפלצות, מהדימיון
ועכשיו אנחנו פוחדים מהמציאות
שיצרו בשבילנו.
בשביל שיהיה טוב יותר לחיות
(או למות?)
והנבואה שמראה על חורבן לא מעניינת בכלל
כשהטלויזיה דולקת...