כנגד חמישה שלבים דיברה תורה, וחכמים נתנו בהם סימנים, ואלו
הם: הכחשה, כעס, אשמה, דיכאון, השלמה.

הכחשה
מתעוררת בבוקר יום חמישי. יום ארוך מחכה לי. אני מתמתחת עוד
קצת במיטה, מתהפכת לצד השני, גונבת עוד כמה רגעי שלווה, בטרם
יתחיל המירוץ המטורף. השעון שוב מצלצל. קמה. מתקלחת בזריזות.
מתנגבת. מייבשת את השיער. מבט חטוף במראה מבהיר חד משמעית
שהגיע הזמן להסתפר. ככה זה עם שיער קצר, כל שלושה-ארבעה שבועות
צריך להסתפר. בין הכנת סנדוויצ'ים, לשליפת גרביים מהמגירה
העמוסה, בתקווה שאכן הוצאתי זוג, הטלפון מצלצל. אבא אומר שהוא
יאחר היום להקפיץ אותי לצומת, התעורר מאוחר. מזל. חצי לבושה
מתרוצצת בדירה הקטנה שלי. ביד אחת מנסה לארגן את התיק
לאוניברסיטה, בשניה מחייגת את המספר של בני, לומר שאאחר קצת,
מבקשת שיחכו. הם יחכו, הם חברים טובים.

רבע שעה אחר כך אבא מצפצף מבחוץ. עוד עשר דקות ואני שם. הם כבר
הגיעו, ואריאל יוצא, מפנה לי בג'נטלמניות האופיינית לו את
המושב הקדמי, "את יותר אוהבת לשבת כאן". כבר שנתיים אנחנו
מעפילים יחד ממישור החוף החם וההביל, אל 'ההר הירוק כל ימות
השנה'.

אני מברכת את יושבי האוטו בבוקר טוב, ומתחילה לקטר על היום
הארוך הצפוי לי, לימודים-עבודה-בית חולים. בני ואריאל מחליפים
מבטים נבוכים דרך המראה הקדמית, רגע אחר כך - האסימון נופל.
בית חולים כבר לא.


כעס
"את לא אוהבת מסיבות הפתעה, אבל זה מה שיפה במסיבות כאלו, מי
בכלל שואל? ועשרים וחמש זה גיל  יפה-כזה, חצי יובל, אי אפשר לא
לחגוג, נכון? אז הבאנו פרחים, ושתייה, זה יספיק". חם היום,
השמש קופחת, הורסת כל חלקה טובה. הציפורים שותקות, בוודאי תפסו
מחסה תחת ענפיו של עץ עבות, ואנחנו כמעט לבד. אם נקשיב היטב,
נוכל לשמוע איך הזיעה ניגרת מהפנים לצוואר, לגב, למותניים,
ונעצרת בדממה בקו החצאית.

"כל אדם הוא יצור, אבל לא כל יצור הוא אדם", אמרת בחיוך הממזרי
הזה שלך, חושף שיניים צחורות,  תוך כדי לימוד לבחינה
הפסיכומטרית. יצור. יצור. יצור. היצורים היחידים שאני יכולה
להעלות על הדעת עכשיו הם אלו שמאכלים את גופך, נוגסים בו פיסות
פיסות, בחור השחור הזה שמתחת לגוש האבן המעוצב.

קבצן מתקרב אלינו, נעמד ומסתכל. "אותו-לא-אנחנו-הזמנו", אני
אומרת לך בשקט בשקט, שהוא לא ישמע, ומגחכת. אפרת אומרת שאני
איומה ושואלת אם אני לא יכולה להיות רצינית, לשם שינוי.
אני מגחכת שוב -
ובועטת במצבה. "עכשיו טוב לך? עכשיו אני רצינית? עכשיו אני
בסדר?" אני מרגישה את הכעס מחלחל ועולה, מאיים להבקיע את המח,
שולח לרגליים פקודות לא רצוניות. אני בועטת שוב ונזכרת שבעצם,
את כבר לא שם בכלל, "לכי לעזאזל, כי אני מחכה כאן כבר הרבה
זמן".
"מחכה רק לך. אחרי הכל זו מסיבה לכבודך, ואת אינך. טוב,
אז-את-לא-אוהבת ימי הולדת, גם אני לא. אז מה? לא יכולת לפחות
לשגר איזו איגרת עם אחת היונים? לא משהו רציני, רק כדי לדעת
שאת רואה". אני משתדלת לשמור על איפוק, לא להקיא את הדמעות
שמטפסות לאיטן ממעמקי הבטן, ונקוות בזוויות העיניים.

"לא. לא. לא". אני חונקת אותן פנימה, "עכשיו אני כועסת. כועסת!
את שומעת?! לא עצובה. לא".


אשמה
- "אם היה לי אומץ, הייתי קופצת מהחלון , אבל אני פחדנית",
אמרת לי.
- "להיפך," אמרתי אני. "להיפך. מי שיש לו אומץ נשאר להתמודד עם
החיים. מי שיש לו אומץ, לא קופץ מחלונות." (קלישאות היו דווקא
התחום שלך, לא שלי. אולי בגלל זה לא האמנת כשאמרתי אני?)
- "פחדנית. פחדנית," התעקשת.

את תמיד החכמה, היפה, המוכשרת-מושלמת.
הייתה צריכה להיות זו אני.
לא את.
שלא החמצת תפילה, שהקפדת בקיום מצוות, לו ידעתי שתהיי מוכנה
ליטול את חייך, חרף אמונתך השלמה ב "ה' נתן, לקח ומבורך". לו
ידעתי שבעד לבגדים הצנועים, תחת מעטה הילדה-טובה-ירושלים,
מסתתרת נפש מיוסרת. לו רק ידעתי.

ובאותו יום, היית מאושרת כל כך. יצאת לחופשה מבית החולים, נסעת
לראות את התינוק שלך, ערכת את השולחן, שרת עם כולם, דיברנו
בטלפון, הבטחתי לבקר, לא היום, ביום חמישי, כרגיל.

לו רק ידעתי אז מה שלמדתי היום.
ידע מזמזם, טורדני, עוקץ, מותיר בועות נפוחות, כואבות,
מתפוצצות. לו רק


דיכאון
סאד ליזה וסוזאן מסתובבות לי במערכת לסירוגין. אני לא בטוחה
שהמוזיקה ערבה לאוזנייך. בעצם, אני בטוחה שלא, אבל לתמונה על
הקיר בוודאי אין יכולות שמיעה מפותחות, כך שאני מניחה להן
להמשיך למלא את החדר במלנכוליות.

עוד מעט יבואו חגים, לאחריהם לא יתחדש דבר. אולי רק נבין טוב
יותר את שנכתב בספרים אודות ה-'חג-הראשון-בלעדי...', השולחן
החגיגי מול כיסאך הקר. אמא היתה אצלך היום, "תמיד את עזרת לי
לנקות את הבית לחגים", היא אמרה, "היום באתי אני לנקות את
ביתך".

אני שוכבת במיטה, מכורבלת, מחבקת את הכרית והברכיים. החדר
חשוך, מלבד הבהובי האקולייזר במערכת. קופסת הטישו בהישג יד
וכשסוזאן יורדת איתו לנהר, אני יוצרת פה נהר משלי.

אפרת באה כל יום לנדנד, למה אני שוכבת בחושך, ואולי כדאי לצאת
"לעשות-איזה-משהו"  אני מנסה לנפנף אותה, אבל היא לא מתייאשת.
"נו, סרט? טיול? מסעדה?" אני מנידה בראשי לשלילה. "קניות?" היא
מוציאה מהכובע את השפן האחרון, ויודעת שאם אסרב המצב ממש קשה.
אני מסתכלת עליה במבט עייף, והיא כבר יודעת שזה סימן שהיא
צריכה להניח לי לנפשי.

"מי ירד עלי עכשיו על הבגדים המוזרים? על המוזיקה? על מה
שבחרתי ללמוד, ועל העבודה שלי? עם מי אני אריב על החדר שהיה
שלנו, בביקור הבא אצל ההורים?"
אפרת יוצאת ואני מגבירה את הווליום וממשיכה לבהות בך ממסומרת
לקיר במסגרת כחולה - כעינייך.


השלמה
- "אז כמה אחים אתם?"
(קיבינימט, אני מקללת בלב כמו שלא יאה לגברת. קיבינימט, מי
המציא את השאלה המפגרת הזאת, ומה זה בכלל משנה כמה זבי חוטם
מסתובבים, או לא, בבית.)
- "היינו שלושה, עכשיו אנחנו שניים".
- "מה זאת אומרת?"
(כמו מה זה נשמע? אני רוצה לצרוח)
- "הייתה לי אחות, אבל היא נפטרה".
- "ממה?"
- "סיפור ארוך, לא רלוונטי כרגע".
(ולא רלוונטי בכלל , אין סיכוי שנתראה שוב)
- "מתי זה קרה?"
(דבקות במטרה על גבול העקשנות)
- "שנתיים וחצי".

שתיקה.

הפעם זה דייט. מחר, ראיון עבודה, או שיחה שגרתית בין אנשים.
נסו להרגיש לרגע, את הסיטואציה הבנאלית הזאת חוזרת בחייכם שוב
ושוב ושוב. את הפנים המתכרכמות, את הרצון (שלכם) להיבלע באדמה,
את הדיאלוג הפנימי : "היינו שלושה? אנחנו שלושה? אנחנו
שניים?", טרמינולוגיה ארורה. את המבט "המשתתף בצער" (שלהם)
ששמור לאירועים מיוחדים. את כל אותן נשמות טובות, שאם רק היו
יודעים את כל הפרטים...
ועכשיו, עכשיו ספרו לי על השלמה.


לפחות הספקתי להגיד לה שאני אוהבת אותה.

כנגד חמישה שלבים דיברה תורת עיבוד האבל, ויאמרו חכמים:
מי שלא עבר כל שלבי התהליך, לא יצא ידי חובתו.
ואני - לא מומחית, לא חכמה, סתם אחת, רק עוד קושיה נותרה לי
כעת:
איך ייתכן ובכל יום שעובר מיטשטשים הזיכרונות, המראות, הקולות,
ואני מאבדת אותך יותר ויותר.

אמור מעתה: "לא עיבוד אבל כי אם איבוד אבל".