אולי צלם האדם דומה לזה של אלוהיו, אך באופיו - לא קיבל ולו
תכונה אחת.
יפה, גבוה, בטחון בשמיים, אין מצפון, אין עקרונות - הקורבן
נבחר שוב...
מסך עשן! קטנה, נמוכה, עמוקה, טהורה, מאבדת כיוון..היסחפות..
"באמת? וואו.. יופי..וואו..יפה....אז בא לך לרקוד אולי?"
צחוק, עיניים פקוחות
"תודה! כן..בטח..למה לא.."
שריפה בלב, דקירות חזקות, פעימות לב..לא שוב..
"אני כל כך עייפה..שתינו הרבה..אולי אני אלך חזרה לחברות
שלי.."
צחקוק, מבט מלגלג, תובעני!
"מה, כבר? בואי, נסתובב קצת בחוץ, הנה, בואי אני אעזור לך"
תפסיק, די, למה דווקא אותה? היא כל כך יפה..
"מה אתה עושה? אאוץ'..די..נו...לא נוח לי..אין לי מקום..אני לא
ממש רוצה..."
מהשלב הזה אי אפשר לחזור אחורה - אני שונא אתכן.
"טוב, את יודעת איך לחזור מכאן?"
עיניים פקוחות לרווחה
"אתה לא רוצה את הטלפון שלי?"
בכי, עוד כאב מחלחל עמוק בפנים..אני יודע שהוא לא יצא.. אני
כבר מתתי מזמן.
יש מחלות שאין להן תרופה, יש תכונות שאין להן הסבר,
אני עומד ומשתהה נוכח העולם, אני שטן עם כנפי מלאך.
אני בוכה מבפנים מהיום שגיליתי ואיבדתי את התמימות.
אני סוגד למוות שמחזיר לנו צל של בני-אנוש. קחו אותי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.