ארץ של אגדות, ואיך לא בתוך כל היופי הזה?!
המים, רוחשים, אבל בשקט, בשלווה, לא ממהרים לשום מקום.
וכי למה להם למהר, הרי האגדות קיימות לנצח.
והעצים, והשיחים והירוק, כל כך ירוק כמו שרק באגדות יכול להיות.
והשקט, אוי השקט הזה ששואב אותך לתוכו ולא נותר לך אלא להיכנע לו.
והכל קסום, כל כך קסום.

אז איך זה, שבתוך האגדה הזאת, נרצח העבר שלך?
ואיך זה, שאת מתבוננת סביבך שותקת באגדה הזאת, שהייתה פעם הסיוט שלך?
ואיך זה שאת ממשיכה לנשום?

מוקדש ליעל רוזנר, ילידת וורשה שנגזלה ממנה הילדות.
היער השחור, גרמניה