השיר "עוד ארון אחד" של היהודים העיר אותי משינה חטופה של 4 או
5 שעות. היום אני הולכת לפגוש את הבנאדם שאני עובדת אתו על
הסרט. אחד הידידים הטובים שלי, נימרוד לומד במגמת קולנוע
והמשימה שלהם כרגע היא להפיק סרט. אני הולכת לשחק בסרט למרות
שהתסריט מעלה בי קצת הסתייגות. מלבד כל הסצינות הכיפיות יותר
יש גם סצינות שהן יותר בקטע של סקס, זה משהו שמפחיד אותי. אין
לי מושג למה אני עושה את זה. אני מהאנשים שלמרות שאולי אחרים
לא יאמינו לזה, אפילו שעברתי מספיק בנים בשנה האחרונה וכנראה
שיעברו עוד הרבה בקצב הזה, מייחס חשיבות עצומה לכל נשיקה. אני
מניחה שיש שיגידו שההתנהגות שלי לא משקפת את השקפת העולם
הנוקשה הזו, אבל אם יש משהו שאני יכולה להיות בטוחה בו, עמוק
בלב, מעבר לכל המשחקים, זה שכל נשיקה וכל קטע שהיה לי עם מישהו
עד היום היה בעל משמעות עצומה בשבילי ובא רק בגלל רגשות שאולי
עצם היותי לא מספיק בוגרת לא יכולתי להעביר. העברתי מבט חטוף
בשולחן שלי תוך ניסיון לצאת מהשוק של הבוקר. התמונה על השולחן
תפסה את עיניי לשניה. אני בת 4 בערך, שיער בלונדיני אסוף,
יושבת ומציירת ציור שמורכב מעיגולים וקשקושים בצבעים שונים.
הידיים שלי, כל-כך קטנות. דמעות עלו בעיני. לא היה לי מושג
למה, אבל דבר אחד שכן ידעתי הוא שבשביל להיות שלמה עם עצמי, גם
אם זה קצת הורס לנמרוד אני צריכה להתפטר. וכך בשיא הלחץ, כמעט
חסרת נשימה, חייגתי לנמרוד והודעתי לו. הוא לא כעס עלי, אבל
שמעתי בקולו את האכזבה. ישבתי לשנייה ואז החלטתי לצאת לריצה.
נעלתי נעלי ספורט, עשיתי החלפה מהירה של בגדים והייתי בחוץ.
השמיים היו אפורים ורוח מקפיאה נשבה. התחלתי לרוץ על אף האוויר
הקר. לא היה לי מושג לאן אני רצה, הרגשתי שאני חייבת לברוח
מהכל, מעצמי. הגשם לא הלך טוב עם החולצה הקצרה שלבשתי באותו
רגע אבל לי לא היה ממש אכפת. רוב האנשים טוענים שאני
פסיכופטית, לי יש הסבר הגיוני להכל. כשאני פוגעת במישהו אני
מכאיבה לו. אני מכירה את ההרגשה כשמכאיבים לך. לא הייתי רוצה
שאף אחד שאני אוהבת ירגיש כך. השתדלתי לעולם לא לפגוע באנשים,
אבל כדי ליצור מצב כזה אני צריכה לסגור את עצמי בחדר ולא לצאת
לעולם. האפשרות היחידה שלי היא להכאיב לעצמי חזרה בתור עונש על
שהכאבתי לאחרים. לרוץ בגשם בטרנינג האפור והחולצה הלבנה הקצרה
היה בעצם הדרך שאני הכרתי להחזיר לעצמי.
המשכתי לרוץ, לא התעייפתי בכלל והדמעות שזלגו מעיניי חיממו
אותי. אחרי כחצי שעה של ריצה שלא הבחנתי בדבר מלבד הרחובות
שחלפו על פני והדמעות בעיניי שלא הפסיקו לזלוג, הוא עצר אותי.
"לירז, השתגעת?!" הוא זרק לעברי.
"מרום, עזוב אותי." דחפתי אותו והמשכתי לרוץ. מרום היה פעם
הידיד הכי טובה שלי, בתחילת השנה. למרות מה שאנשים הכניסו לי
למוח באינפוזיה לגבי היחס שלו לבנות, מהרגע הראשון שראיתי אותו
היה לי איזשהו קליק אליו. יש שיקראו לי שיטחית, יגידו שבגלל
שזה רק בגלל המראה שהרי לא הכרתי אותו. אני יודעת שזה היה יותר
ממראה. אני מהאנשים שמאמינים שברגע שתפגוש במבט של אדם שהולך
להיות לך חשוב אתה תדע את זה בו במקום. ככל שהכרתי אותו יותר
הגעתי יותר ויותר למסקנה שהוא מושלם. היו לי שבועיים להתאהב בו
על כל הראש ואז היה לו קטע עם מישהי אחרת, דבר שגרם לי להבין
שאני לא לרמה שלו. שלי אין מה לחפש עם מישהו מדהים כמוהו.
נהיינו ידידים, אני חושבת שהכי טובים. זה עבד מעולה במשך
חודשיים ואז התחלנו לריב, כל הזמן על כל מילה, על כל מבט.הוא
היה כל- כך חשוב בשבילי אבל ככל שניסיתי להתקרב אליו יותר נראה
כאילו הוא ברח רחוק ממני. דעתו הייתה לי כל-כך חשובה, כל דבר
שהוא אמר נראה לי כמו חריצת גורל. כשהוא שנא אותי לא יכולתי
להיות שלמה עם עצמי. לא יכולתי להבין איך למישהו ששונא אותי
כל-כך יש השפעה כזו על חיי. אני לא מבינה איך אדם שאני בשבילו
זה סתם עוד אחת שהוא אפילו לא ממש מחבב יכול להוות חלק עצום
כזה בעולמי. לא הייתי מסוגלת לוותר עליו, אומרים שאני
מזוכיסטית, זה השלב בו אני מתחילה להאמין בזה. מרום המשיך לרוץ
אחרי.
"לירז, עצרי בבקשה!"
"לירז, מה קרה?" הוא שאל כשעצרתי לנשום. לא יכולתי לדבר אתו.
כשהוא היה הידיד הכי טוב שלי יכולתי להגיד לו כל מה שעלה לי
בראש במיוחד אם זה היה נורא מצחיק. פתאום רציתי רק לשאול אותו
למה הוא עושה לי את זה, מה הבעיה שלו, אבל לא שאלתי. אמרתי לו:
"בעיות עם ההפקה של נמרוד. את הדמעות עלייך אני חושבת שסיימתי
מזמן לכל החיים." ידעתי שלא הייתי צריכה להגיד דבר אבל הייתי
במצב בו לא שלטתי במעשיי. הוא הוריד את ראשו לבלטות ברצפה.
כשהרים את הראש הייתה לו דמעה בזווית העין.
"תמשיכי לרוץ, את בטח קופאת מקור." הוא אמר בשיא הקרירות שניתן
לקבל מבנאדם בסיטואציה כזו. המשכתי לרוץ. לא יכולתי לבכות, זה
נראה לי מיותר פתאום. אפילו שהתגברתי עליו לפני חצי שנה,
שבועיים אחרי שהתאהבתי בו, אפילו שלא היה בי אפילו שמץ של רגש
כלפיו הרגשתי שגם אם אני ארוץ עד סוף חיי זה כבר לא ישנה כלום,
אין לי כבר מה להפסיד. למה בכלל אמרתי לו משהו, הוא הבהיר לי
כבר מזמן שהוא שונא אותי ואני הדבר האחרון שמעניין אותו כרגע.
הבנתי כבר מזמן שאני לא נמצאת בליגה של האנשים אתם הוא היה
רוצה להראות כרגע. אני אופטימית בצורה אובססיבית בשבילי שום
דבר לא גמור אפילו שהוא מזמן גמור. אפילו שידעתי שאין שום
סיכוי שנחזור להיות חברים טובים, שאני אוכל לקבל ממנו יחס אי
פעם. שנוכל רק פעם אחת לשבת ולצחוק על המורה ללשון שעה שלמה,
או שיעור אחד שבו נוכל לבנות מגדל מטושים ולהתווכח ללא הפסקה
על התאמות הצבעים, אם יכולתי לקבל עוד פעם של כל זה, עוד פעם
אחת להסתכל בעיניים שלו ולראות את כל מה שראיתי בהן פעם, הייתי
נותנת הכל.
                           

באותו יום החלטתי שאני צריכה חופש מהחיים שלי וטסתי ליוסטון
לגור עם חברים מאוד טובים של המשפחה שגרו בעבר בארץ והיו משפחה
שניה שלי. בדיוק שעמדתי על המדרגות הנעות בדרך לחתימת דרכונים
ראיתי את מרום. -"בואי דקה." הוא צעק. שוב תקווה ניצתה בליבי.
ירדתי בריצה כשבכי מציף את עיני שנית. -"מתי את חוזרת?"
-"מקווה שלעולם לא." הסתובבתי מאוכזבת. הבנתי שעדיין לא אכפת
לו ממני. הוא שנא אותי כמו קודם הוא רק מנסה להכאיב לי, כמו
שעשה בכל הריבים שלנו. הוא ידע שכואב לי לריב איתו, שעדיף לי
שינתק קשר אבל המשיך לריב.
-"עצרי שניה!" הוא צעק לעברי.
הסתובבתי בעודי מטפסת במדרגות.
-"הייתי חייב להסתכל עלייך פעם אחרונה. -"תהני!" שוב הוא דיבר
באותו טון קריר שהראה כמה מעולם לא היה לו אכפת ממני, כמה הוא
שונא אותי. זה שבר אותי לגמרי. לא זכרתי באותו רגע אף אחד; לא
את שירן החברה הכי טובה שלי. לא את דניאל החבר שלי, הבנאדם הכי
מקסים שיש. לא אף דבר שהיה לי חשוב, ששימח אותי מאז ומתמיד. רק
הוא היה בראש שלי, אפילו שהתגברתי עליו לפני חצי שנה, שבועיים
אחרי שהתאהבתי בו.