תמיד אחרי הגשם, הרחוב שלנו מתמלא בשבלולים. מכל הרחובות במקום
המקולל הזה, הרחוב שלנו הכי מלא. מלא שבלולים מתפרשים על כל
הרחוב, ונותנים לו צורה אחרת.
אני לא מפחד משבלולים. אני אוהב שבלולים.
איטיים. לוקחים ת'זמן
ולא אכפת להם.
לא אכפת להם מאפאחד.
רק חיוך שקט, מבט עייף ואז הם חוזרים למחבוא שלהם, עד הגשם
הבא.
כשהייתי קטן, אני ואח שלי תמיד היינו מחכים שייפסק הגשם כדי
לרוץ ולראות את כל השבלולים, יוצאים מהמחבואים שלהם.
היינו משחקים ככה, שעות, בחוץ ריח של אחרי גשם ואנחנו
מחייכים.
היינו ממציאים לנו עולמות שלמים, רק של שבלולים. זה באמת היה
כיף.
מאז שהוא התאבד, הכל נורא שונה. הכל נראה אחרת, עצוב יותר.
אמא אומרת שעכשיו טוב לו, שאני צריך לשמוח בשבילו. הוא תמיד
רצה למות. ככה הם אומרים. ואני, אני לא מבין איך לא ראיתי את
זה אף פעם. תמיד היינו ביחד, ואף פעם הוא לא נראה לי שונה. הוא
תמיד חייך. הוא תמיד הצחיק אותי.
וכששמענו בחדשות, שאחד קפץ מצוק בהודו, אמא יישר קפאה. היא
ידעה. אני התחלתי לפחד. אני תמיד מפחד. ילד פחדן.
פעם פחדתי משבלולים, אחר כך פחדתי מחושך, עם השנים פחדתי
מאנשים, פחדתי מעצמי, פחדתי מסכינים, פחדתי מציורים של אנשים
עצובים, פחדתי ממצלמות, פחדתי מרעשים. אם אנשים היו יודעים כמה
שאני מפחד, בטח הכל היה שונה. אני הגיבור שלהם, הילד הטוב
שמחייך, הילד היפה שהאמהות אוהבות.
לפעמים אני מסתכל על עצמי וחושב שהם..הם כלכך טיפשים. הם
מסתכלים עליי מלמטה, חושבים שאני חזק. הם מאמינים בכלום.
היום זה שנתיים מאז שהוא מת.
הכאב שלי התעצם, הדמעות שלי נהיו כבדות יותר.
היום יירד גשם. פעם ראשונה שיירד גשם מאז. היינו באזכרה,
וכשנסענו הביתה הוא התחיל. ביקשתי מאבא שייעצור בצד. רציתי
להרגיש. ייצאתי ועמדתי ככה, בגשם. נתתי לעצמי להתנקות קצת.
הרגשתי מלוכלך.
המשכתי ברגל, ביקשתי מהם לסוע.
אמא נורא דאגה בהתחלה אבל אחרכך אמרתי לה שאני כבר ילד גדול.
אני כבר ילד גדול? אני קטן. גדול קטן.
אני לא יודע מאיפה זה בא, אבל התחלתי לבכות. ילדים גדולים לא
בוכים. אני קטן...
פחדן.
הגשם הפסיק, והרחובות התמלאו בילדים שרצים לשחק אחרי הגשם.
וכשהגעתי לרחוב, אני ראיתי אותם. הם היו שונים. הם לא חייכו
כמו תמיד. הם לא זחלו מתוך הקונכיות שלהם החוצה. הם לא חיכו
בקוצר רוח שכל הילדים שגרים ברחוב יבואו לשחק איתם.
אני לא ידעתי שגם שבלולים יודעים לבכות. |