[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני זוכר שזה כואב. מן זיכרון מעומעם שהנפש מעכלת רק אחרי לילה
של שינה מפכחת.
לפעמים אני נהנה מהמחשבה שהחיים הקלו עליי את ההלם ברגעים
הראשונים. נתנו לי דיליי, ולו לכמה ימים, של הבנת המכה. וכמו
מכה אמיתית, היא כואבת רק אחרי שהפצע מגליד ושטפי הדם מאיימים
להטביע את החיים באלפי גוונים קודרים של כחול-סגול.

האמת שלא חשבתי לרגע אחד שאני צריך להכיר אותך בצורה מעמיקה.
כעסתי עלייך שהגעת מהצבא והנחת את המגפיים המלוכלכים שלך על
השולחן שלנו. אתה אפילו לא גר כאן. אבל משום מה, היה לך קסם
אישי כזה, שסמכת עליו שיחפה על כל המעשים שהיה ברור גם לך שהם
ראויים לגינוי. ככה היה גם עם הסרקאזם שלך.

האמת שגם נראית לי סנוב. מתנשא,מסוגר ומרוחק כזה. כשגדלתי
להיות בן אדם שכ''כ דומה לך מבחינת ההסתגרות העצמית (זה לפחות
מה שאמא שלך תמיד אומרת), אני מתמלא ברגשות אשם על כל מה
שאמרתי לך בנוגע ל''סנוביות''. אולי זה בגלל השם הארגנטינאי
שלך, למרות שנולדת בארץ. גיז'ה. ככה לפחות אבא שלך אהב לקרוא
לך. האמת שזה בכלל לא היה השם שלך, אבל ככה הצגת את עצמך.
כאילו ניסית להתבדל ולהתרחק מכל מה שנגע ביומיומיות.

קינאתי בך. קינאתי בך שהיית אתה, והרגשת שלם. קינאתי בך על
שיכלת לשתוק כשהעולם צפצף, ולצפצף כשהעולם שותק. לא היה אכפת
לך מה יגידו עלייך, אבל ידעת שיש אנשים שזה חשוב להם. כשאני
כותב את זה, אני רק מביט במבט מושפל ונבוך על הרגעים שחשבתי
שאתה סנוב, מרוחק.

והיה עוד משהו. העובדה שהלכת לקרבי. המשפחה אף פעם לא הוציאה
מישהו לקרבי. לא כי היו חסרים לנו פרופיל-97 במשפחה, אבל תמיד
היה אותו תג העתודאי כדי לשלוח אותם לתלפיות, או למודיעין
וכאלה. רק אתה. רק אתה הלכת לקרבי, כי זה היה מעין סימפטום
קבוע אצלך. של ללכת עד הסוף במה שאתה מאמין בו, ולהאמין עד
הסוף בהחלטות שלקחת.

בכלל, אתה רק בן דוד שלי. אתה כאן פעם בכמה חודשים... היית
מבקר רק משיקולי תועלתנות של שינה במרכז הארץ, כי בכל זאת,
לנסוע לישון בסופי שבוע ברמת הגולן זו די הגזמה. ואתה היית הכל
חוץ מהגזמה. אני מחפש צידוקים לעובדה שלא הכרתי אותך באמת. גם
את סבא לא הכרתי, אבל הוא אף פעם לא היה שם. הוא דאג למלא את
הריאות בזפת, ומת במה שהעגה מכנה: ''שנת ישרים''. אבל אתה הכרת
אותו. ואני, אני לא הכרתי אותך.

אז כשאמא קיבלה את ההודעה שצלף פגע בך במילואים, אני הייתי
אדיש. אדישות של הלם אני רוצה לחשוב. אבל אני פוחד לעלות על
הדעת שזה לא ככה. ועמדתי מולה כשהיא בוכה, ושתקתי. וכשכיסו
אותך ברגבי אדמה, אני שתקתי. מתוך אדישות להעלמות של משהו שלא
טרחתי להכיר.

ואני מתייסר שלא אמרתי לך שלום מתוך אהבה, אלא מתוך מס שפתיים
של נימוס. ואני מצטער שלא יצא לנו לשחק כדורגל ביחד, כי היית
גדול ממני בכמה שנים טובות. ואני מענה את הנפש מתוך שאיפה
לקטרזיס. לשלמות פנימית. לחיקוי שלך.

כי לא בכיתי. כי לא עשיתי את הדבר הטריוויאלי לנוכח הידיעה
שנגמר. שהכל כבר לא אותו דבר. שאתה כבר לא תהיה. ואתה כבר לא
תשים את המגפיים המלוכלכות על השולחן שלנו בשישי. וכבר לא תחקה
את אבא כשהוא ישן, וכבר לא תהיה לי ההזדמנות לאמר לך שלום.
מתוך עניין.
ולא מתוך נימוס.

אבל כאב לי גיז'ה.
אתה ראית מלמעלה.

אז כשהאזכרה השנתית תגיע, אני אבכה גיז'ה. כי אני מכיר אותך
הרבה יותר טוב. עכשיו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בהההההההה
יש לי שערות על
השקדים


ההיפראקטיבית
פסיבית


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/2/03 5:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר אד צדוק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה