אוי, מילניום, מילניום..   אח, איזו תקופה שזו הייתה...
זוכרים?   איזו מן שאלה.. וודאי שאתם זוכרים..הן זה היה לפני
שלוש שנים בלבד.. כמה כבר יכול להשתנות בשלוש שנים...?
נכון, לא מעט.. אפילו הרבה.. טוב, בסדר..צודקים..ה-מ-ו-ן
והרי אם דברים רבים כל כך לא היו משתנים, אם הכל היה נותר אותו
הדבר, הרי שלא היה כל טעם לחזור ולהיזכר בתקופה ההיא במין
חמימות נוסטלגית שכזו, כמעט בערגה..
זוכרים את ההרגשה הזו שעמדה באוויר.. הרגשה נעימה כזו שכללה
בתוכה מילים גדולות ומרטיטות..מילים כמו  עתיד או התחלה..
אפילו תקווה(!)
נכון, היה גם מין חשש אפוקליפטי מסוים, בייחוד לאחר שחודשים
ספורים לפני כן היה ליקוי חמה כמעט מלא וכן, היה גם את כל
העניין הזה של באג 2000, אבל נדמה לי כי אף אחד לא נתן לדברים
האלו לקלקל לעצמו את התחושה החגיגית הזו שעמדה באוויר שנדמה כי
הלכה והתחזקה ככל שהתקדמה הספירה הדיגיטלית, על גבי מגדל אייפל
המרשים, לאחור או, אם נהיה קצת יותר שכונתיים, ככל שהשעון
הזרחני הזוהר שכמו הוקרן על המגדל המשולש בעזריאלי, הלך והתקדם
אל האפס..
וזוכרים גם את אותו משדר, חגיגי גם כן, בהנחיית דויד ויצטום,
או הלפרין, או שניהם ביחד, שהחל בבוקר היום האחרון של האלף
הקודם, ועכב, שעה בשעה,  אחר כל המקומות הנחשבים בעולם, ברגע
בו השעון אצלם התחלף לאלף הבא..?
כולנו חשנו אז אזרחי העולם הגדול, בועת האינטרנט הייתה אז
בשיאה, אירופה עדיין לא שנאה אותנו, העולם היה אפילו בעדנו,
דיברו אז על שלום וגם על צדק, כולם הלכו להייטק וכמעט כל
שעתיים נחת כאן מטוס עמוס בתיירים..
טוב, יכול להיות שיאשימו אותי באידיאליזציה היסטורית..יכול
להיות שההאשמה הזו גם תהיה מוצדקת ואם למישהו באותה התקופה היה
רע, ואפילו רע מאוד, הרי שכאן אתנצל ואבקש מראש את סליחתו..
העניין הוא פשוט שאז הרגשתי כי לא רק מסביבי הכל פורח
ואופטימי, אלא גם אצלי, בתוכי, כך היו פני הדברים.. שנה ראשונה
באוניברסיטה, הכרות עם אנשים חדשים, כולם נבונים, כולם יפים,
כולם אפילו מאושרים.. לראשונה, מסיבות שונות חשתי, מזה שנים
רבות כי הביטחון העצמי שלי השתפר לא מעט ועמו ההרגשה הפנימית
שלי.. האופן בו תפסתי את עצמי ואת היכולות שלי..  כאן יכולתי
לבוא ולספר כיצד,שוב מסיבות שונות , אותה תחושת ביטחון ואותה
הרגשה פנימית נינוחה, הלכו ונמסו לתוך תהום אפילה בערך באותה
תקופה כשבכל המקומות התחיל להיות רע, ולספר לכם כי כבר שנים,
כשאצלי ישנן תקופות רעות או טובות כך גם ברמה הלאומית או אף
העולמית או להפך, וזאת ללא כל קשר בין הסיבות של הכלל לבין
הסיבות שלי כפרט..  והייתי יכול לשאול אתכם האם מדובר באיזשהו
קוריוז מיסטי או שאני סתם זקוק לטיפול פסיכולוגי דחוף (משהו
בלב אומר לי שנטיית לבכם תהיה לטובת החלק השני של המשפט
האחרון) או שבכלל גם אצלכם זה כך, אך אין ברצוני להתייחס כלל
וכלל לדברים אלו..   כל מה שהייתי רוצה, אם תאפשרו לי כמובן,
הוא רק לספר את סיפור ליל המילניום שלי.. זהו סיפור שסיפרתי
אותו כבר פעמים רבות בעבר, אך תמיד זה היה בעל- פה ורק לאנשים
קרובים שהכרתי.. זו הפעם הראשונה שאני מעלה את הסיפור בכתב,
לקהל הרחב, אולי בכדי שעם חלוף השנים, לא אשכח את פרטיו...
אז הרי בפניכם סיפור ליל המילניום שלי... כפי שארע וכפי שאני
זוכר-
                               

קראו לה.. קראו לה.. טוב, אולי היא לא הייתה רוצה שאומר כאן את
שמה.. לכן אעדיף לקרוא לה זהובת התלתלים.. כיוון שאכן היה לה
שיער מתולתל וצבעו היה..כן, ניחשתם..זהוב...
זהובת התלתלים למדה עמי במהלך הסימסטר הראשון באוניברסיטה.
בתחילה לא הכרתי אותה. הייתי תופס אותה לפעמים מביטה לעברי,
ומייד הייתי משפיל את מבטי.. יש לי בעיה כזו וקצת קשה לי
להישיר מבט אל מישהי המביטה אליי.   בשלב מסוים היא פנתה אלי
בבקשת עזרה בעניין מסוים שהיה קשור לקורס בו למדנו וכך הכרנו
והפכנו לידידים ללמודים.
כן, היה בה משהו מיוחד..היא הלוא הייתה מין נערת כפר שכזו..
בהתנהגותה.. באופי הדיבור..אפילו במראה.. קיבוצניקית מלידה
שכזו.. מוזר, כי נדמה לי שהיא בכלל הייתה חיפאית במקור.. גרה
לה בדירה שכורה ברמת אביב (כן, כמו בשיר) וכמו רבים אחרים
בגילה, עדיין לא ידעה בדיוק מה היא רוצה לעשות עם עצמה ולכן
התחילה ללמוד מבלי להיות בטוחה אם זה אכן מה שהייתה רוצה ללמוד
ומבלי לדעת מה תעשה עם זה הלאה  (לא שאני, לאחר שסיימתי את
הלמודים,  ממש יודע מה אני רוצה לעשות עמם הלאה..)  
אבל הקשר בינינו היה ידידותי לכל דבר וכך הוא נשמר לכל אורך
הסמסטר.
והנה הגיע לו, באותה חגיגיות עליה דיברתי בהתחלה, השבוע האחרון
של האלף הקודם. אמנם השבוע כשלעצמו, להוציא את אותה תחושה
חגיגית באוויר, היה שגרתי בהחלט אך אפילו במטלה אותה קיבלנו
להגיש, בקורס מבוא כלשהו, ליום הראשון שלאחר הסילבסטר, הייתה
חגיגיות מסוימת כיוון שהמטלה הזו דרשה לתת לילדים קטנים לבצע
ניסוי מסוים ובסיומו לשאול אותם כמה שאלות. ולי, בתור סטודנט
לחינוך, הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שבה יצא לי לשבת עם ילד,
לשוחח עמו ואף להצחיק אותו ולראות כיצד הוא מבין, או מנסה
להבין, את העולם בו הוא חי
אבל איני יודע אם זה יעניין אתכם.. מה שלבטח תרצו לדעת הנו כי
אני והיא התחלקנו במשימה, וביום שישי, השלושים ואחת לחודש
דצמבר, שנת אלף תשע מאות תשעים ותשע לספירה, נפגשנו, בדירתה
השכורה, שברמת אביב, בכדי לשבת ולכתוב את הממצאים.
אם הייתם שואלים אותי אז אלו תוכניות יש לי לליל המילניום,
שכמובן היה אמור להיות באותו הלילה, הייתי משיב- כלום..פשוט
כלום אחד גדול..הן מעולם לא יצא לי לחגוג בסיבלסטר.. או שהייתי
בצבא..או שלמחרת היו לימודים..נכון, כמעט כולם היו בצבא ולכולם
היו לימודים והנה לצאת ולחגוג את בוא השנה האזרחית החדשה זה
משהו שהרבה עושים..לא,איני יכול  להסביר מדוע אבל פשוט לא יצא
לי... כנראה שזו הייתה אחת הסיבות לכך שאת ליל המילניום אכן
רציתי לחגוג..רציתי בכל מאודי.. סיבה נוספת הייתה כמובן שהיה
זה לילה של פעם באלף שנים וכולם דיברו עליו וכולם ציפו לו
וחשתי אז כי אסור לי להפסיד לילה שכזה.. והייתה עוד סיבה- אמנם
אותה שנה הייתה שנה  שבה ההרגשה הפנימית שלי, כפי שכתבתי
בתחילה, הייתה כפי שלא הייתה מזה שנים רבות וגם כזו שלא תחזור
על עצמה בשנים שיבואו. אך באותו שבוע אחרון, מסיבות שהיום הנן
די מעורפלות בזיכרוני, נוצרו בתוכי תחושות של ייאוש ובדידות,
והמדד שלי לאותן תחושות הייתה העובדה כי באותו שבוע, לראשונה
מזה זמן כה רב, ישבתי וכתבתי. לראשונה גם פרסמתי את מה שכתבתי.
לא, לא כאן..יעברו עוד כמה שנים עד שאכיר את המקום הזה.. זה
היה עבור פורום מסוים ולמעשה, באותו השבוע כתבתי כמה מהסיפורים
שמופיעים גם כאן.. כך שבתוכי חשתי שבכדי להילחם באותן תחושות
ייאוש וניכור שפקדו אותי, ולא בפעם הראשונה, אסור יהיה לי
להישאר בבית באותו ליל מילניום.. עלי לעשות ככל שביכולתי בכדי
לחגוג אותו..
אך מובן כי לא עשיתי דבר על מנת לקדם את התוכניות והשאיפות
הללו, כך שבאותו ערב יום שישי, הערב האחרון של האלף הקודם,
בשעה שישבתי בדירתה של זהובת התלתלים, עדיין לא הייתה לי אף
תוכנית אופרטיבית לאופן בו אחגוג.. כמה צפוי..  
ומה היו תוכניותיה שלה? אתם בטח שואלים.. שאלה טובה, אך לא
היה לי את האומץ לשאול אותה..
לא ממש הצלחנו לשבת ולהכין את אותה מטלה מכיוון שכל הזמן היו
לה טלפונים.. בכל זאת, זה היה ערב השנה החדשה.. בשעה שהיא דברה
בטלפון היא ישבה לידי, כך שלא יכולתי שלא להאזין לאותן שיחות.
וממה ששמעתי הבנתי כי היא די מתלבטת לגבי מה תעשה במהלך הערב
הזה..
הדילמה שלה, לפי מה שהבנתי, הייתה כזו- מצד אחד הייתה לה הזמנה
למסיבת שנה חדשה ביער כלשהו, בדרך לירושלים. לא ממש התחשק לה
לנסוע לשם כיוון שזה היה די רחוק.  
האופציה השנייה הייתה מסיבה שאחיה עשה, בביתו, כאן בתל-אביב.
על האופציות הללו היא התלבטה בטלפון, ביחד עם חברה שלה, ואם
ננסה היום לשחזר את מה שאמרה לאותה חברה, לגבי אותה אופציה
נוספת הרי שזה יישמע כך: "..אני יכולה גם ללכת למסיבה שאח שלי
עושה אבל הבנתי ש xxx יהיה שם.. נו, xxx, האקס שלי..כן....
זהו, שלא ממש בא לי לראות אותו אבל מצד שני אני לא רוצה להישאר
היום בחצות בלי אף אחד להתנשק..נו, מה אני יכולה לעשות..ברור
שהוא לא האופציה העדיפה אבל יש לי ברירה..?"     כאלו היו פני
הדברים פחות או יותר. אולי לא בדיוק בציטוט הנ"ל אך זו הייתה
הכוונה. זהובת התלתלים התלבטה פשוט מכיוון שמצד אחד הייתה לה
האפשרות ללכת למסיבה שבה יהיה נוכח מישהו שאולי לא בא לה כל כך
לראות הערב אך היא מכירה אותו טוב מאוד..הם הרי היו פעם ביחד..
ומצד שני עמדה האפשרות ללכת למסיבה בה לא תכיר אף אחד, כך גם
שלא יהיה לה עם מי להתנשק בשעה שהשעון יצלצל שניים עשר
צלצולים..
וכך אני יושב לי בשקט ומאזין בעל כורחי לשיחת הבנות שלידי,
והנה זהובת התלתלים מסיימת לדבר, מניחה את הטלפון ואז, כעבור
שניות ספורות, שואלת אותי- "תגיד, אתה רוצה אולי לבוא למסיבה
הזו של אח שלי..?"
..
בום, בוםבום, בום, בוםבום.. כן, כן..ידידיי וידידותיי. אלו
אכן היו פעימות לבי המואצות..  
עליכם להבין- מעולם הרי לא הייתי נוכח במסיבת שנה חדשה, כל
שכן, מעולם לא יצא לי להתנשק במסיבה שכזו.. ההתרגשות,הציפייה,
הספירה לאחור..והרי זו תהיה מסיבה מיוחדת..זו תהיה נשיקה
מיוחדת.. נשיקה של פעם באלף שנה, אולי.. טוב, אולי נסחפתי
קצת..   אבל הנה(!).. זהובת התלתלים מזמינה אותי לבוא עמה
למסיבה, בכדי שיהיה לה עם מי להתנשק..נכון, אנו רק ידידים..אבל
ידידים טובים.. וזו הרי רק נשיקת שנה חדשה.. לא, אסור לי
להחמיץ דבר שכזה..  אבל הנה, אני מהסס לענות.. כמעט ועומד לסרב
מתוך נימוס.. כן, כזה אני.. תמיד מסרב מתוך נימוס..  היא מחכה
לתשובה והנה אני פותח את פי לענות ובראשי מתרוצצות המילים
הבאות, קולן מאיים ונרגז.. "אל תגיד לא..רק אל תגיד לא!!"
.......
"כן..בסדר.." אני עונה בקול חלש מלווה בהנהון ראש וחיוך..
טוב, להמשיך את המטלה, שגם כך בקושי התחלנו, כבר לא המשכנו.
החלטנו שכעת אחזור לביתי על מנת להתכונן. הייתה לה כבר הסעה
למסיבה הזו כך שקבענו כי אני אגיע לשם בכוחות עצמי. היא נתנה
לי את הכתובת המדויקת,רחוב זרובבל, אחד מאותם רחובות קטנים
המקבילים לרחוב גאולה. התכנון היה שכאשר אגיע לבית בו אחיה גר
אני אתקשר אליה והיא כבר תרד על מנת להכניס אותי למסיבה.
נפרדנו ומיהרתי לחזור הביתה.
 העליצות חבקה אותי לכל הדרך.  איזה יופי.. חשבתי. איזה מזל..
לא אצטרך להישאר לבד בבית בלילה מיוחד שכזה..  ועוד יהיה לי עם
מי להתנשק..  איזו התרגשות..  
איני זוכר מתי בדיוק הגעתי הביתה וכמה זמן נשאר לי עד חצות.
אני מניח כי השעה הייתה בין תשע וחצי לעשר בערב.  את כל ההכנות
והסידורים ליציאה סיימתי בין עשר וחצי לאחת עשרה... מובן כי
כאן ביצעתי טעות משום שהייתי צריך לצאת מייד, אם ברצוני היה
להגיע כמה שיותר מוקדם לפני השעה שתיים עשרה בלילה, אך לי,
לצערי, יש מין נטייה מגונה כזו למשוך את הזמן, גם כשהזמן נעשה
לגורם מאוד יקר עבורי..
טוב, במקרה הזה לא בדיוק משכתי את הזמן.. פשוט נכנסתי לרגע
לאינטרנט וראיתי כי קבלתי גלויות שנה טובה מכל מיני מכרים,
מרחבי העולם, שהכרתי בזמנו. אחת הגלויות הייתה של ידידה מאוד
טובה שהייתה לי מיוגוסלביה. מובן כי הייתי חייב לענות עוד
באותו ערב, בכדי שהברכות יגיעו עוד לפני חצות..    כך יצא
שיצאתי מהבית, ירדתי למטה, נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע, ממרכז
פתח תקווה לכיוון שפת הים בתל- אביב, כאשר השעון באוטו הורה על
23:10.. כלומר, היו לי חמישים דקות בדיוק להגיע..והרי בשביל
נשיקת שנה טובה אסור, אתם יודעים, לאחר ולו בשנייה אחת..
טוב, לתומי באמת האמנתי כי חמישים דקות הן די והותר בכדי לעשות
את המרחק הזה.. האמת היא שזה אכן כך, אם מדברים על ליל אמצע
שבוע רגיל.. אך מהר מאוד אני עומד לגלות כי אתה צריך הרבה יותר
מחמישים דקות, אם ברצונך להגיע לתל-אביב, בשקט ובשלווה, בליל
יום שישי, שהוא גם במקרה ליל המילניום.. הרבה יותר..

טוב, הנסיעה עד לתל אביב עברה באופן די חלק. עדיין לא הייתה
שום סיבה להילחץ.. עדיין..
הגעתי לכניסה לתל אביב, מכיוון רמת גן, והנה נגלה אליי, בכל
פארו והדרו, השעון הענק והזרחני, שעל מגדלי עזריאלי, הסופר ללא
הרף לאחור. השעה הייתה בסביבות 23:30, לפי השעון הזרחני הקטן
ברכבי ולפי השעון הענק הרי שנותרו לי עוד כשלושים דקות, פלוס
מינוס..  עדיין לא הייתי לחוץ משום שלכאורה זה די והותר זמן
כדי לחצות את תל אביב עד לשפת הים..
וכאן ביצעתי את טעותי השנייה.. במקום לנסוע דרך שאול המלך,
לכיוון דיזנגוף ובוגרשוב ומשם להגיע לים, בחרתי בדרך פתח-
תקווה ובצומת הקרוב פניתי ימינה לכיוון קפלן.. מצאתי את עצמי
בתוך פקק מכוניות אדיר!! כל הרחוב, מעזריאלי ועד אבן גבירול
היה עמוס עד אפס מקום.. התנועה התקדמה באיטיות רבה, כאילו והיה
זה איילון דרום בבוקרו של יום ראשון..
וככל שהעומס אינו נשבר, וככל שחולפות הדקות ואני עדיין תקוע
באותו רחוב, בין עשרות רכבים אחרים, התחיל אט-אט להתגנב ללבי
חשש קל כי אני עומד למצוא את עצמי , בדקה הראשונה של האלף
החדש, תקוע בפקק ברחוב קפלן וזו בשעה שזהובת תלתלים אחת מחכה
אך ורק לי, בכדי שלא תצטרך להתנשק עם מישהו שממש לא בא לה
להתנשק איתו..
והנה אני מתחיל לנוע בכיסאי בחוסר נוחות ואף מפטיר מפעם לפעם
קללות קטנות.. עיני נעות במקרה לעבר המראה הצדדית והנה שוב
השעון הזרחני הענק והחצוף, כאשר ספרותיו שאינן מפסיקות להתחלף,
מביטות אליי, משועשעות, במהופך.. אוי..כמה תסכול וייאוש
שאוחזים בי באותו הרגע.. נו.. נוווו!!!!.. תזוזו כבר!!!! אני
קורא לכל הנהגים שמסביבי.. מובן שאף אחד אינו שומע אותי, כיוון
שהחלונות סגורים ומובן שזה לא עוזר לשיפור מצב התנועה ברחוב..

בסופו של דבר אני מגיע ונעמד מול הרמזור שבצמת הגדול שבין קפלן
לאבן גבירול. אני יכול לראות כי מעבר לצמת העומס נשבר. אך
אבוי..אני נמצא במסלול הפונה שמאלה והרמזור שלי אדום, בשעה
שהמסלול הממשיך ישר, לכיוון הבימה הנו ירוק, מה עוד שזו בדיוק
הדרך שאני צריך.. ואז, מבלי לחכות הרבה , אני עושה משהו שבדרך
כלל, בימים רגילים ולא חגיגיים שכאלו, ובשעות לא דחופות
וגורליות כמו זו, לא הייתי מעלה על דעתי לעשות.. אני לוחץ על
הגז ונכנס בצמת ממסלול אחד למשנהו. נראה לי כי ביצעתי שתי
עברות בו זמנית.. גם מעבר בין מסלולים בתוך צמת וגם נסיעה
באדום..
אני נכנס לתחילתו של דיזנגוף ופונה שמאלה בשדרות תרס"ט. כאן,
מול קיר הזכוכית הענק של הבימה אני נתקע שוב. מבט מהיר בשעון..
נותרו עשרים דקות וקצת.. לא..איני חושב כי אספיק לעשות את
המרחק שנותר ברכב.. לא עם כל העומסים האלו..נראה לי כי הדרך
היחידה היא לעשות זאת ברגל..בריצה.. אמנם מדובר במרחק משמעותי
למדי.. מהבימה וכמעט עד הטיילת..אך נותרו לי עשרים דקות בלבד
ואני חייב לקבל החלטה ועכשיו..טוב, מנהג מגונה נוסף אצלי, מעבר
למשיכת הזמן, הנו קושי בהחלטיות.. מזל מאזניים, אתם יודעים..
אבל הנה, ברגע גורלי שכזה, אני לפתע מוצא את עצמי מחנה את הרכב
על המדרכה, בדיוק מול הבימה, לוקח איתי חוברת מפות קטנה, רק
ליתר ביטחון, נועל במהירות את הרכב ומתחיל, כנגד כל הסיכויים
והתקוות וההצלחות, לרוץ.. איני יודע האם ההחלטה הזו הייתה
טעותי השלישית לאותו ערב או שאכן לא הייתה ברירה אחרת אך אני
כן זוכר כי עשרים דקות בלבד, זה כל מה שנותר לי בתחרות הטיפשית
והמעצבנת הזו, נגד הזמן, נגד xxx ,שבמקרה בו אכשל מלהגיע, יזכה
הוא בנשיקה הנכספת ואולי, גם נגד איזה שהוא כוח עליון אשר
משקיף עליי מלמעלה במבט משועשע וחוכך ידיו בהנאה מההצגה הקטנה
שארגן לכבוד ליל שנת האלפיים להולדת בנו..
     
(לכל המעוניינים לדעת כיצד הסתיים אותו לילה- ההמשך יפורסם
בקרוב..)