בשקט בשקט הוא תחב את שולי החולצה למכנסיו. גורב גרב, כשהוא
עומד על רגל אחת, מתנודד קלות. הוא היסה את עצמו, כי אפילו
נשימותיו נשמעו לו רעשניות כל כך בדממת הלילה. עכשיו אסף את
נעליו, שהיו זרוקות בשני קצוות החדר, וחשב לו שאותן ינעל כבר
בחדר המדרגות. הוא פנה לכיוון דלת החדר הסגורה וידו כבר נחה על
כף המנעול, מנסה להיות עדינה בעת פתיחתו, כשנזכר בחגורה שהיא
שלפה ממכנסיו בעת הלהט, ושנזרקה השד יודע היכן. הוא הניח את
הנעלים מידיו וגחן לרצפה, מגשש באפילה. משלא עלתה החגורה בידו
מצא עצמו על ברכיו, זוחל כתינוק, וידיו פרוסות לצדדים תרות אחר
הפריט החסר. לבסוף אותרה חגורתו על הכורסא שבפינת החדר, והוא
שב לעמוד על רגליו בחוסר יציבות בולט. מסתבר שעדיין לא נעלמו
כליל סימני האלכוהול הזול שלגם לפני שעתיים, עוד לפני שחשב כלל
שיצטרך כוחות לביצוע פעולת מילוט שקטה בקרוב. נעליו כבר היו
בידיו, ועכשיו לחץ על הידית, שנענתה לו בשקט. הבית נישמע כנם
את שנתו. הוא ניסה לשחזר איפה ממוקמת היציאה, שדרכה נכנס רק
פעם אחת. הדלת החומה הכבדה חיכתה לו נעולה. מתפלל שלא ישמעו
דבר סובב את המפתח שהיה נעוץ במנעול ויצא את הבית, מותיר אותו
פרוץ לגנבי הסביבה. ליתר ביטחון עצר רק בקומה הראשונה, והתיישב
על מדרגה כדי לנעול את נעליו.

לילה לח וגווע קיבל את פניו בצאתו מחדר המדרגות. הוא האיץ את
צעדיו, בורח רחוק ממה שהשאיר אחריו. רחובות רבים הלך עד שהגיע
לרחוב הצדדי שבו החנה את מכוניתו והוא כשל אליה, נכנס ומתיישב
בכיסא הנהג וחש הקלה עצומה של ניצול אמיתי.

היא ישבה לבדה על שרפרף גבוה ליד הבר בבית הקפה ושתתה אספרסו
קצר. סיגריה ארוכה נעוצה היתה בין שפתיה, והיא שיחקה בהנאה
גלויה בעשנה, עת התירה לו לצאת מראותיה לחלל האוויר. כבר יותר
משעה היא כך. זה ספל הקפה השלישי. האם היא מחכה למישהו? האם
היא מכירה את בעלי המקום? מתי תלך כבר? כל השאלות הללו רצו
במהירות בראשו, כשהתבונן בה מכיסאו הפינתי. רק בגללה נכנס. עוד
מבחוץ יכול היה לשים לב לשיערה השחור-כחול, שגלש על כתפיה
בעוצמה של אשד מים שוקק. לשיער שלה היה כוח, והכוח הזה הוא
שמשך אותו להיכנס לכאן. הוא הבחין בכך שהיא לא ראתה אותו יושב
ונועץ בה מבטים מסוקרנים ונלהבים. היא בכלל לא שמה לב לאיש.
שקועה כולה בעצמה, בקפה ובסיגריות, נטולת מניירות מכוונות. לא
היה לפניה עיתון או ספר, לא מפית עליה שרבבה מילים. הטלפון
הסלולרי שלה, אם היה לה בכלל כזה, לא השמיע צליל והיא לא הראתה
סימנים של רצון לפטפט דרך האפרכסת עם איש. שעה שלמה עברה עד
שאזר אומץ וניגש אליה, נרגש כתלמיד תיכון, חש חסר-ניסיון כל
כך, למרות שנותיו, למרות עשרות נערותיו, למרות מראהו המרשים.

היא סירבה לדבר. לשאלתו - "האם מישהו יושב כאן?", שאלה שהתחרט
עליה מיד כשיצאה מפיו, ענתה "לא" והחוותה בידה על הכסא הריק.
בשל גובהו הרב לא היה צריך לטפס לכסא, אלא רק לפשק מעט את
רגליו ולהתמקם לצידה. "אני מפריע?", שאל. "לא לי", באה התשובה
הלאקונית. אז הוא נישאר. היא התבוננה בו ארוכות. ספק חיוך, ספק
גיחוך תלוי היה על פניה המצויירות עת סקרה את תנועותיו. "את
מפה? זאת אומרת מתל-אביב", שאל. "אין לזה כל חשיבות כרגע",
ענתה. נבוך לנוכח תשובותיה חיפש לשווא דבר מה לומר, משהו שירתק
אותה או ימשוך אותה לשיחה. הוא הציג עצמו, ליהג על תחביביו,
זרק כמה מילות חנופה עליה ועל מראה. אף לא דבר אחד עורר בה את
החשק לתרום יותר ממשפט סמלי כדי ליצור בינהם דיאלוג. אחרי רבע
שעה שנמשכה כנצח, מובס, הוא קם ממושבו. "אני רואה שאני ממש לא
מתאים לך כרגע, או בכלל", אמר, בנימה גלויה של פגיעה. "מצטער
אם הטרדתי", מלמל, בעודו פונה ללכת.

כף ידה נחה על כתפו הקרובה אליה והיא משכה אותו חזרה בלי לומר
מילה. משיכת ידה המפתיעה גרמה לו לסוב לאחור, ועכשיו היה ניצב
מול פניה, מוצא עצמו במרחק אינטימי ממש משפתיה. ריח שערה, שכה
משך אותו, מגיח לנחיריו ומפתיע אותו בעוצמתו המרטיטה. והיא
נשקה לו. היא נשקה לו בטירוף. היא חדרה אל פיו לעומקים שהדהימו
אותו, כל הרוך והלהט, הטעם המתקתק-מריר של הקפה ששתתה, התשוקה
בה נהגו שפתיה בשלו, ולשונה בחייכו... הוא היה שבוי. הוא היה
מהוהה, הוא היה שלה. אחר כך, יד ביד, כאילו באו לשם כזוג
אוהבים, יצאו יחדיו אל הרחוב שזה עתה החל מחשיך.

הפנסים טרם דלקו, חלקם החל מראה בזה הרגע סימני חשמל. היא
הובילה, והיה ברור שהוא ילך אחריה באש ובמים, בכביש ובגן
הציבורי שחצו, ילך אחריה, כי מה שטעם הספיק לו לדעת שעליה הוא
לא יוותר. הדרך היתה ארוכה כנראה, למרות שקשה לו לומר עד כמה.
עצירה אחת היא יזמה ליד קיוסק ליילי מנצנץ, כדי לרכוש בקבוק
וודקה גולד % 50. הוא שמח על הוודקה הזולה, ניראה שיזדקק לה
כדי לחזור לשלוט במצב, כי כרגע חשב שגם כשהיה שתוי ביותר לא
היה כל כך מנותק כמו עכשיו.

הבניין שאליו נכנסו היה גדול וישן, אך מטופח למראה. היא העלתה
אותו לקומה האחרונה. אפשר היה לראות לפי תנועות האיילה שלה
שהיתה מתורגלת בטיפוס. נסחב אחריה הבחין סופסוף, באור הניאון
של חדר המדרגות, בגופה. הוא הופתע כשהבין שלא בחן אותו קודם
ושעיקר תשומת ליבו הופנה עד עתה לשיערה ופניה בלבד. הגוף שטיפס
לפניו היה עגלגל מעט אך חזק ויציב. היא היתה תמירה ומושכת כל
כך. הוא בדק את קו המתאר של המותן ועלה לאורכו מחפש חלק שד
שיבלוט הצידה אם היא שופעת. פתאום הוא רצה נורא שתהיה שופעת.
והיא היתה. הדמות המסתורית והמושלמת הזו שלה נראתה לו כחלק
מחלום או פנטזיה. לא ברור היה לו מה עשה שזכה לה, שזכה שככה
שתישק לו בפראות באיזה אספרסו-בר שכונתי. המחשבות הציפו אותו
וגם היצר שהלך וגבר בו, עת בחן כל קו בגופה. עד שהגיעו לקומה
הרביעית, שבה התגוררה, היה כבר להוט לחלוטין, ומה שהוביל אותו
פנימה אל תוך ביתה היה אברו הזקור ולא רגליו.

איך שחדרו בעד לדלת חלצה את נעליה ותלתה את תיקה על וו תקוע
בקיר. היא הדליקה את האור במטבח המרובע ומה שצדו עיניו היה
שולחן עגול ועליו מפה צבעונית ומודרנית. "שב. רק שניה" אמרה,
הניחה את בקבוק הוודקה על השולחן ויצאה מן החדר לכמה דקות.
כשחזרה היתה בידה מאפרה עמוסת בדלים. היא רוקנה אותה והניחה
אותה על השולחן מולו. שתי כוסות נשלפו מהארון. הכל ניראה נקי
למדי, ביתי ומזמין. "לא יודעת מה איתך אבל אני חייבת לשתות",
הבהירה, ומזגה בלי לחכות לאישורו כמות מכובדת לשתי הכוסות.
הוודקה החליקה בגרונו. הוא התבונן בה בצפייה לראות את השיכרות
המשתלטת עליה אך הסימן היחיד שראה בה, לאחר שלגמה שלוש כוסות
עמוסות, היה איזה שחרור קל באחיזת הגוף. מאחר שלא דיברה כמעט,
והוא חש ששיחה עירה אינה הבחירה האולטימטיבית של בת זוגו, שתקו
שניהם בעודם שותים ומעשנים. אחר כך היא קמה והראתה לו את
בית-השימוש, קוראת את הלחץ הגובר בשלפוחית השתן שלו. כשיצא שמע
את קולה מחדר אחר. במטבח וביתר הבית שרר חושך.

"בוא" - ביקש קולה הזר. בחדר הרחב מאוד ניצבה מיטה זוגית
ענקית, כורסא עתיקה ושידה. וילון גדול כיסה דלת שהובילה
למרפסת, כך ניחש. אשת חלומותיו היתה שרועה על ביטנה על המיטה.
רגליה המקופלות מעלה והיחפות בהקו, והשמלה שלבשה התרוממה ונחה
על קו אחורי ברכיה. היא שכבה בשקט וחיכתה. בלי לדעת מה מצפים
ממנו בא ונשכב לצידה אבל היא ביקשה שיחלוץ נעליו. בעודו מתיישב
ופורם את השרוכים חש בידיה המקיפות את מותניו מאחור. נשימתה
הייתה באוזנו. היא ישבה על עקביה וידיה חיפשו את אבזם חגורתו.
היא פרמה אותה במהירות ובמיומנות והשליכה אותה הצידה ברישול.
אחר רכנה לצד המיטה ושלפה כל נעל מעליו, מעיפה אותן אל רצפת
החדר. הוא הפקיר עצמו בידיה עת הפשיטה אותו. כשנחלץ מכל בגדיו
ונותר יושב עירום וזקור על המיטה נעמדה ופתחה את כפתורי שמלתה
בזה אחר זה. היא לא לבשה מאום תחתיה.

הגוף הבהיר, העגול, המוצק התגלה לעיניו, אך לא ניתן לו להביט
בו זמן רב כיוון שניגשה מיידית למתג וסובבה את וסת החשמל עד
שהאור דעך וכבה. אחר כך היו אלו רק תחושות, כיוון שחושך אפל
במיוחד עטף את שניהם. הוא חש אותה קרבה. חש איך שיערה נוגע
בבטנו. הוא נח לאחור ונתן לרעמה שעל ראשה היפה ללטף את האגן
שלו. הזין שלו כמעט ויצא מגופו מעצמת הריגוש שחש עת טיילה עם
ראשה המורכן עליו. הוא חשב שתיקח אותו בפיה, אך לפני שהספיק
להתאכזב מכך שלא חדר אל בין שפתיה המתוקות הרגיש איך היא
מתיישבת עליו בטבעיות.

היא היתה מוכנה לגמרי. הכל היה חם בה. הוא נכנס לתוכה עמוק
מיידית והיא נרכנה קדימה כשכל גופה מכסה אותו, מקשה עליו את
הנשימה, מבעיר אותו. שדיה צמודים לחזהו ברוך שמיימי. שניהם נעו
בתיאום מושלם. הוא היה שיכור והיא היתה כולה גוף. הזיון שלהם
נימשך הרבה זמן. בכל פעם בה הוא חש שהנה הוא מתקרב לשיא הרפתה
היא ממנו ויצאה מעליו. חושיו נטרפו. גופה הלם בו. היא השתחלה
בכל פעם על אברו, מניחה לו לחדור עמוק יותר לתוכה, מהדקת את
שרירי האגן בחוזקה, סוחטת אותו ושוב יוצאת, מניחה לו להתקרר.
הוא לא מאס במשחק. מדי פעם היתה נושקת לו. מדי פעם שמע אותה
נאנחת קרוב מאוד לאוזנו. בין ירכיה זרם ממנה נוזל חם והוא
דמיין עצמו צולל במעמקי ים גדול מתפלל שלא ייגמר לעולם. אחרי
זמן אין סופי הוא חש אותה מכניסה בין גופו לגופה את ידה.
אצבעותיה גיששו ונחו בינהם והיא עיסתה את עצמה במהירות ובעוז.

הוא ידע שהיא מתקרבת. הוא ידע שהפעם לא תיסוג, והניח לעצמו
להגביר את הקצב. הולם בה באון שלא זכר מהעבר רוקן בתוכה את
זרעו, כשהוא משמיע קול אנחה רמה מאוד. מיד אחרי שגמר גמרה גם
היא. הוא החליט שהיא הגומרת הכי מוצלחת שפגש. כל כולה נתונה
באקסטזה, הניחה לגופה להיטלטל בחוזקה ולפיה להשמיע קולות
מדהימים של עונג. הפורקן שלה היה מושלם. היא היתה מושלמת. הם
היו מושלמים יחד, הוא חשב.

אחרי שאיברו דעך ונשלף מתוכה היא זזה מעט ונשכבה על צידה מחבקת
את גופו. "תודה", לחשה. "על מה?", שאל. "על שהלכת איתי בדרכי",
לא אחרה התשובה להגיע. "היתה לי ברירה?", שאל מחייך. "איני
יודעת" השיבה בלאט.

"אני מקווה שלא תכעס", הוסיפה.

"לא יכול לכעוס עליך, את מושלמת מדי", ענה.

"לא עלי!", היא אמרה.

"על מי אם כן? זה רק אנחנו..."

"לא רק אנחנו. לא."

"מי עוד?"

"בעלי."

"מי???"

"בעלי. בעלי היה כאן בזמן ששכבנו."

הוא נחרד. זינק. גופו החל רועד. מביט לכל צד אבל לא רואה דבר.
הבית חשוך ושקט.
"איפה? איפה הוא?"

"אני מניחה שנרדם", אמרה בשלווה. "הוא תמיד נרדם אחרי."

"יש לך בעל? למה לא אמרת? הוא תפס אותנו? אני לא מבין... מה את
מתכוונת תמיד נרדם אחרי? אלוהים מה קורה כאן???"

"תירגע... הנה, אמרת שלא תכעס אבל אתה כן. אני אסביר... אם
תרצה לשמוע..."

למרות שיותר מכל רצה ללכת משם, התיישב ככפאו שד לשמוע אותה
מגלגלת מפיה פתע מילים רבות כמבול.

"אנחנו כאלה. בעלי ואני. אין ביננו סקס רגיל. אנחנו לא שוכבים
ולא שכבנו אף פעם. לא זה עם זו. מאז שהכרנו לפני עשר שנים
ריגוש מיני אצלנו הוא רק עם זרים. ככה זה עובד פה. כל אחד אוסף
הביתה את בחירותיו. כל אחד מזיין את מי שבא לו. אין מערכות
יחסים. אין יותר מדי דברים לומר. פשוט סקס. פשוט סיפוק. כשאני
שוכבת עם זרים, הוא יושב בצד החדר ורואה, או יותר נכון חווה את
זה בחושך לצידנו. לרוב מאונן, לא תמיד. כשהוא עם אחרות אני
מאחורי הוילון, אתה מבין, לי מספיק רק להקשיב... אני הקנאית
מביננו וקשה לי להריח או להימצא מדי קרוב. לקח לי קצת זמן
להיכנס לקטע של המתבוננת, אבל אני משתפרת לאחרונה מאוד. בכל
מקרה, אני יודעת שלא תבין, אבל רק ככה טוב לנו. רק ככה אנחנו
מסופקים. רק ככה אנחנו מאושרים. והנה אתה פה. בחרתי אותך היום.
אתה יפה נורא. ישר ראיתי שאתה מאלו שכל כך רוצים, שמתלהבים
לחלוטין עד כדי שלא ישימו לב כלל שיש מישהו בעולם מלבדי, אפילו
אם המישהו הזה יעמוד בחדר ויאונן בזמן שהם מזיינים אותי, יש
הרבה טיפוסים כמוך, בעיקר בתל אביב. לרוב אני לא מגלה אחרי.
פשוט אומרת שעייפתי והם הולכים. אתה יודע, בעיר הזאת אף אחד לא
יתעקש הרי שאומר לו מה שמי, או שאתן לו את מספר הטלפון שלי, לא
אחרי שכבר כבש. לא אחרי שזיין אותי. בשביל מה לו?... בעיר הזאת
השאיפה היא לחדור. אין לי אף פעם פחד שאחרי החדירה הם ינסו
ליצור מערכת יחסים או ימאנו לוותר עלי, ואני בכל מקרה כנראה גם
ווירדית מדי מכדי שמישהו יתאהב בי. מוגנת לגמרי. אתה פשוט מתוק
אז אני מספרת לך... זה בסדר נכון?"

הוא שקע במחשבות מסוחררות עת דיברה - 'בעלך לא מקנא לך? את
בטוחה שהוא לא יבוא תכף להרביץ לי? איך הוא נותן לך לחלק כך את
היופי שלך לאחרים?'. שאלות אינסוף התערבלו בראשו, אך הוא לא
העז לומר דבר. עכשיו היה תורו לשתוק. וכנראה ששתק יותר מדי זמן
וגם לא נע, עיניו עצומות.

ההלם היה גדול מדי מסתבר. כששם לב לזמן שעבר הבחין גם שאשת
החלומות שלו כבר לא איתו בחדר. מחשבות מפחידות החלו תוקפות
אותו - 'אולי נעלו אותו בחדר? אולי צילמו אותו בהיחבא? אולי
ירצחו אותו עכשיו, כדי להשלים את הסצינה? אולי תכף יבואו שניהם
וירצו את גופו?' עכשיו הבין שעליו למלט את עצמו ומהר. משחדרה
התובנה לראשו החלו גפיו לבעור והוא החל מחשב את מעשיו
ותנועותיו כשרק מחשבה אחת בראשו - 'לצאת מכאן בלי שישימו לב.
עכשיו. לברוח.'

מהמדרכה שעליה פסע יכול היה לראות בבירור את האישה היפה הזו
שישבה לבדה בשולחן צדדי בגינת המסעדה. תלתליה האדומים היו
בולטים מאוד, עת השמש זרחה לתוכם והאירה כל קימור של השיער
באור כתום זוהר. הוא חצה את הכביש ממשש את כיס מכנסיו האחורי
לראות האם לא שכח לקחת איתו את הארנק. 'למה שלא אוכל איזה
לאנץ' פה?!' אמר לעצמו, והתיישב בשולחן הסמוך לה.