זו הייתה טעות למרוח עם היד את האדים שהצטברו על החלון. לשנייה
התבהר ועכשיו שוב לא ראו כלום. נסעתי במכונית בגשם השוטף. לא
רציתי להאט, כמו שתמיד מייעצים, רציתי כבר להגיע. את המכוניות
האחרות בכביש זיהיתי באיחור, רק לפי הכתמים האדומים של הפנסים
האחוריים שהתקרבו אלי. החימום באוטו הרס אותי. בערתי מבפנים.
הוא גם בכלל לא עזר להפשרת האדים. לעזאזל, אפילו חוקי טבע
בסיסיים שכחו להתקיים הלילה. שלחתי יד וסובבתי את הכפתור
ל"אוף". נסעתי כאילו אין מחר. העפתי מבט למושב שלידי. התיק שלי
היה זרוק עליו, חצי פתוח, וכרגיל פיסות טישו מהוהות והמון
ניירות ואביזרים מיותרים לגמרי כמעט נשפכו ממנו לרצפת המכונית.
הטלפון הנייד שלי הבהב בפנים בכחול. השקט שלו היה כל כך קולני.
ידעתי שצפויים לי ימים וצפויות לי שעות של בהייה במכשיר הדומם.
הגברתי את עוצמת הרדיו. "אינטרלוד" של מוריסי וסוזי התרסק לתוך
האוטו בגרסה הארוכה והמצמררת שלו. כמו תמיד הקשבתי למילים
וחשבתי לעצמי כמה פעמים כבר בחיי הייתה נטועה בי התקווה שאולי
זו רק תקופת מעבר שתוליד בעקבותיה אושר גדול וארוך - אהבה. לא
הפעם. לא נותרה בי עוד תמימות שתניב תקוות שווא.

הגשם לא פסק לרגע, אבל ריבוי השלטים בצד הדרך העיד על כך שהעיר
קרבה. דהרתי אליה מלאת עצב. אני חוזרת הביתה כמו אחרי שנים של
גלות בארץ רחוקה. יכולתי לדמיין את הרגע - המפתח יחרוק בדלת
ועיני יתרגלו לחשכה, עד שאשלח יד אל מפסק החשמל ואאיר את
המסדרון. מובי החתול ירוץ אל הדלת, מגרגר בהיסטריה, ואני
אתכופף אליו. מיד אחרי שאניח את התיק שלי, שנרטב עת עברתי את
המרחק שבין דלת המכונית אל פתח הבניין, אקרצף את הסנטר שלו
היטב. ג'ני תשמע את הקולות ותתעורר משינה עמוקה עמוקה מתחת
לשמיכת הפוך שלי. היא תגיע מכושכשת זנב, עם קולר המצלצל את רעש
הדסקיות הלא תקפות שלה. זה הבית.

מה קרה שם בעצם? עוד לא החלטתי. באתי, כתמיד, למקום ששרתה בו
אהבה אלי. כן, הפנים שפתחו לי את הדלת היו פנים שקרן בהן הזיק
של המשהו הפנימי הזה. אלו היו פנים שאמרו בלי מילה - ברוכה
הבאה, התגעגעתי נורא, את כל כך רצויה, בואי קרוב... כמה זמן
עבר לפני שבאתי? יותר מדי. הימים שחלפו לפני הנסיעה הזו היו
ימים של ריק גדול. ואז אני שם, ובשניות הכל מתמלא ניצוצות
ומתלקח חום ומתלהט מגע.

איך ישבנו כמעט בחושך, השטיח העבה נורא שעל הרצפה בודד את
הקור, שבכל מקרה כנראה שלא יכולתי לחוש בו בתחילה. קטע ג'אז עם
צ'לו דומיננטי מאוד עטף הכל בקטיפה. מיד אמרתי המון. אמרתי,
כהרגלי, יותר מדי. ההקשבה שלך הייתה מוחלטת. התרכזת בשפתיי.
ושאלת עוד ועוד ועוד שאלות. יכולתי ללהג כך שעות על השבוע
שחלף, על האירועים שפקדו אותי, על האנשים שבאו והלכו מסביבי,
על משימות היומיום, על התאווה אליך. התאוותי להיכנס לזה עוד
ועוד, לפרט בקפדנות את רגשותיי. השתיקה שלך, היחסית, גררה אותי
לעוד וידוי ועוד וידוי ועוד... אני משחזרת עכשיו איך היד שלך,
באצבעות פרושות, עברה לי על הגב לאט לאט מלמעלה עד למטה
כשתיארתי איך נרדמתי בלילות שחלפו בלעדייך, כשאצבעותיי כלואות
בין ירכי, מדמה אותך שם. מחייך כל כך קמת למזוג יין. אדום יבש.
הניחוח הציף את החדר.

צליל צופר חזק של מכונית מקפיץ אותי מתוך ההזיה. מה אני עושה
באמצע הנתיב שליד? מאיפה באה בכלל הדייהו הכחולה הזו? אני
מתיישרת חזרה ומרגישה את הדפיקות בבית החזה שלי. איזה שיר מאוס
ברדיו. סגרתי. מה הם רוצים כולם? שיניחו לי לשחזר אותך
במנוחה.

מתי בא הרגע שבו המילים שאמרתי נקטעו והתמוססו לכדי אנקות
קטנות של תשוקה? באיזה שלב נעצמו עיני והנחתי לעצמי לשתוק
ולשקוע? איך הגעת פתאום עם פניך המפוסלות אל בין רגלי? איזה
כוח לא נשלט ולא רצוני גרם לי להרים את האגן ולהניח לך להפשיל
את מכנסיי ותחתוניי לרצפה? כמה מענג היה מגע הפה שלך על פיסת
העור הלוהטת שלי? כמה זמן היית שם, מנשק, מלקק, יונק, מלטף
ומתייפח? כמה דקות חלפו עד שהבחנתי בבכי שלך? האם גמרתי לפני
כן? למה לא משכתי את פניך אלי? למה לא שאלתי אותך דבר?

רמזור אדום ראשון אחרי שעה של נהיגה רצופה. אני עוצרת את
הטירוף על ההגה אבל לא את גלגלי המוח האוטונומיים שלי. כן,
עיניך היו ללא ספק פעורות ויבשות כבר כשהושטת יד ומשכת אותי אל
השטיח, וחדרת אלי בתנועה אחת חדה. רק אתה יודע ככה למצוא את
דרכך שם אל תוכי בלי להשתהות, בטבעיות מוחלטת, בכל עלטה שלא
תשרור. הסתכלנו זה על זו בלי להסיר את המבט, כשנשארת בפנים
עמוק המון זמן בלי תזוזה. השאריות האחרונות מהבכי שלך היו עתה
לחיוורון גדול, שצבע את עורך בלבן שסנוור ביופיו. הזמן קפא. רק
כשהתחלתי זעה במתינות תחתיך כמו הקצת ממיליון שנות שינה, שינה
של אחרי הדקירה. התחלת לנוע בי בקצב גואה. המונוטוניות של
החיכוך הייתה כה עוצמתית. כל חיישן שלי פעל בנפרד ויחד התנשאה
בי סימפוניה מושלמת. שחררתי את מיתרי קולי, כששמעתי אותך מתחיל
לנהום. כן, כמו תמיד אתה ספק צורח ספק מתחנן, ספק מזמר את
העונג שלך. הניגון כשלעצמו מספיק עבורי כדי להתמוטט מתשוקה.
וכך, ברעש הכי מתוק שבעולם, ובקוצר נשימה מוחלט קרסנו זה על זו
ואל תוך שינה מטושטשת ומעלפת.

איזה קור... פתחתי חלון והצתתי סיגריה. זו אותה הצינה שחוו
אברי כשהקצתי בין זרועותיך, אחרי זמן לא ידוע. גם גופך הרגיש
לי קר מדי וזר בקרירותו. ממתי אתה קר? נגעתי בכתפך והתעוררת
בחטף. מבוהל התיישבת מסתכל עלי ועל החדר, מודהם. קמת מתוך
החלום המסויט שלך, התרוממת והתבוננת בי ממעל. לא היה שם חיוך,
לא מבע, לא קרבה, ובעיקר לא היו שם רגשות. הייתה נחישות שמעולם
לא הכרתי. רובוטיות. לא יכולתי להוציא מילה. מהופנטת הבטתי
בחזיון. עכשיו שתקנו שנינו. ושוב הדקות מיאנו לזוז. חיכיתי
למוצא פיך.

שאיפה אחרונה מהסיגריה ואני סוגרת את החלון. הצמרמורת מתעקשת
להישאר בי. עמוד השדרה שלי חידודין חידודין. מה אמרת כשסופסוף
הצלחת להוציא הגה? היה שם מעט טקסט, זה ברור. הלוואי ויכולתי
להקליט כדי לשמוע שוב ושוב, לפצח את נקודת השבר שלי ושלך. היה
שם: "לא יכול". היה גם: "אסור ש...". שמעתי בבירור: "זו הייתה
טעות". דברים כמו: "אני לא רוצה" סטרו על פני. "זה נגמר"
שסיכמת הסתלסל בראשי כעשן. קיפאון שרר סביבי. שבבי קרח נערמו
על שערי ועל שדיי החשופים. הלכתי והתכנסתי בעצמי, עוברית ככל
שיכולה גמישותו של גופי לאפשר. דבריך היו מוחלטים כל כך. מעולם
לפני כן לא קלטתי את הנימה הזו בדבר שאמרת לי. קולך נשמע
מתכתי. רציתי לבכות וכלום לא יצא. רציתי לצרוח כחיה פצועה. הלב
שלי נעטף בקרח של הדברים שלך והכל הפעם באמת עצר מלכת.

חבטה. הדהוד פנימי בא בי. ראשי הוטח לאחור. כנראה שלא כאב לי.
איך אפשר לכאוב כשהכל קפוא? אבל קרחוני הדם שלי התנפצו.
הנימים, הורידים, העורקים, הכל התפרק מעצמו, הזרימה פסקה.
הדופק חדל מלפעום. לא הרגשתי דבר. רק הייתי מונחת שם כאבן שאין
לה הופכין. לא ידעתי יותר מאום. לא נותר מה לדעת. המחשבות עצרו
בי ודי. חור שחור בלע אותי והתכווצתי לכדי כלום. הדממה הייתה
מוחלטת. והייתי לבד כפי שלא הייתי לבד מימי.