ישבתי לידו ושתקתי.
אין לי מה להגיד, אני שותקת.
רציתי להתחיל לדבר איתו על יהודה עמיחי,
רון אדלר, יהונתן גפן
ואז התחרטתי...
רעיון גרוע.
אולי אני אקריא לו שיר שכתבתי,
על כמה שאני מרגישה אבודה,
-..אממ..אני יכולה לקריא לך...
-מה?
-מממ....כלום כלום...חשבתי על משהו.
שנינו בשקט,
הוא מסתכל עלי,
שונאת את המבט החודר שלו, מפריע לי,
הוא לא שם לב שאני חושבת מה להגיד?
רציתי להגיד לו שמחר יש הופעה, את אביב,
ואני רוצה שיבוא,
הסתכלתי עליו,
זה כל כך לא הוא, בטח סתם יצחק עלי,
אין לי כח לזה עכשיו,
-אולי נלך אליך ותנגן לי קצת?
-לנגן?? ...
שתיקה, ורק הוא מתקרב אלי ומלטף לי את השיער.
-אתה יכול לתת לי סיגריה?
-נו באמת.. לא עכשיו...בואי תתקרבי..
-אבל אני רוצה סיגריה!!! אתה לא מבין?
(שאיפה ארוכה, שוכבת על הדשא)
-זה נראה כאילו את בעולם אחר, לא פה.
-למה אתה אומר את זה?
-את שקטה כל כך, לא מרוכזת...
-אני לא אוהבת להיות מרוכזת..רוצה חופשי...לעוף.
-לעוף?? תגידי את בסדר? הכל בגלל המוזיקה שאת שומעת, הורס
אותך.
-המוזיקה?? תגיד אתה שפוי?? בלי מוזיקה לא הייתי קמה בבוקר...
-תעשי לי טובה!!! את ילדה מפונקת, כל מה שאת רוצה מקבלת.
-נכון. אבל אני רוצה אהבה. הרבה אהבה. המון.
-אז תני לי קצת להתקרב אלייך...אני אתן לך אהבה, הרבה, כמה שאת
רוצה.
-אני עוצמת עיניים, שותקת, בוכה בפנים.
-אני צריכה (רוצה) ללכת...פשוט חייבת....
-טוב לכי הבייתה, גם ככה אין לי כח לשטויות שלך.
אני מסתובבת והעיניים שלי דומעות.
הוא לא מסתובב אפילו.
אני עולה הבייתה ומסתגרת בחדר.
אל תפריעו לי. |