הוא הוציא את המפתח מהכיס בסבלנות, פתח לאט את הדלת וסגר אותה
אחריו באותה תנועה מלנכולית שליוותה בערך את כל הנסיעה שלו
הביתה.
אחרי שהניח את המזוודה ואת קופסת הקרטון מלאת הפקטים
מהדיוטי-פרי והתעלם לחלוטין מהאור האדום המהבהב על המזכירה
האלקטרונית הוא נכנס למטבח אבל יצא מיד כאילו ידע מראש שאין לו
מה לחפש שם אבל נכנס בכל-זאת רק כדי להשלים איזשהו טקס או
להגיד לעצמו שלום.

בין סיבוב שמאלה במיטה לבין סיבוב ימינה ועוד חצי סיבוב שמאלה
הוא הספיק לשתות כוס מים, להפעיל קירור, לקחת עוד שמיכה,
להנמיך קירור, להסתובב עוד כמה פעמים ולהתפשט לגמרי. השינה
סירבה לבוא, היא עמדה מולו, כמחכה לו שיעשה הוא את הצעד הסופי
שיביא אותה אליו, אבל הוא לא ידע איזה צעד עליו לעשות. אולי
לשתות עוד כוס מים? אולי כדאי לפתוח את התריס? או אולי להפוך
את הכרית? למה לא להביא פשוט עוד כרית? או עוד שמיכה? או עוד
מזרון?
אבל שום צעד לא היה הצעד הנכון, היא פשוט סירבה לבוא.

הוא קם בהחלטיות ובמהירות, נמאס לו כבר לא לישון, מעיף את
השמיכה, מדליק את האור, מוציא קופסא קטנה מהמגירה התחתונה,
והכל כאילו מחושב מראש, כאילו מישהו מכתיב לו כל תנועה ופעולה.

ובאותו הקצב הוא פתח את החלון, את התריס ואת הרשת הירוקה
והישנה ומולו ניצב פתאום ירח, ירח מלא, גדול ועגול כאילו חיכה
רק לו שיפתח את החלון ויבוא אליו.

בזמן שגלגל לו ג'וינט הוא הביט בנוף המשתרע מאדן חלונו, הוא
חיפש את הציפורים הישנות בין העצים, את הכלבים בגינות שמחפשים
על מי לנבוח, את החלונות הפתוחים שאפשר להציץ דרכם ולראות
מילים שכבר כבו מעל צג מחשב או פרצופים שנכבו מעל מסכי
טלוויזיה חדישים.
זה רק אני בשעות כאלו, חשב לעצמו, זה רק אני והירח.