אמא, רוצה מסטיק. א מ א , מסטיק. מה אמרת מותק? מסטיק. אבל קר
מתוקה שלי. מסטיק אמא,  לא ארטיק. רק בת שנתיים וחצי והאמת
חשבתי שכבר נגמלה. כל היום העשן הזה בעיניים והיא מנסה כל מיני
שיטות בשביל להפסיק. אבל גם לה לא עוזר. סוכריות, טלויזיה,
פוקימון, שקופיות אצל מאיר. אבל היא חייבת לעשן. ככה נולדה כי
לא יכולתי להתאפק בהריון. המון זמן זה הריון ידעת? ואייך אפשר
להחזיק. ובכלל אתה לא מאמין שזה באמת לא טוב. רק אחת נו. הייתי
יושבת אצלו בסנוקר כל לילה. אין מה לעשות בחום הזה אבל לשחק
יכולתי רק בהתחלה. אחר כך הבטן, אתה יודע, אז אי אפשר. ואיבדתי
את כל האימון. עכשיו אני סתם, באמת. והיא הולכת אחרי רק עוד
אחת אמא בבקשה. לא עדיף לך מוצץ אני שואלת אותה והיא תוקעת בי
את המבט הזה שלה שדורך עלי בסיבוב עם הראש אחורה. תביאי כבר
היא מתעצבנת ואני מוציאה מהווינסטון. שתגלגל לפחות, אין לי
כסף. רצה שאני אחזור הביתה. ארמון בניתי לך יא דפוקה. אמרתי לו
תעיף קודם את כל הממתקים למה שיש לי כבר חורים בשיניים שלא
נדבר על הנשמה. חברים שלו, מצאו אותי לילה אחד בסנוקר  שיכורה
החזירו אותי לשם. ולא רציתי. והיא מושכת לי במכנסים, אז לפחות
איזה כדור תביאי וחשבתי שהיא מתכוונת לכדורים של הסנוקר אבל
היא לא. התכוונה למשהו אחר. יא בינתי את רק בת שנתיים נו, אני
מתחננת אליה אבל היא יודעת שהיא יותר גדולה ממני אז היא דוחפת
את היד לכיס שלי ומוציאה את הקופסה של הפילים ושואלת אותי
בחיוך מתי פעם אחרונה צילמת משהו, אה? וזה בגלל שאני לא רואה
כל כך טוב מאז ההריון איתה אז אני הולכת למאיר קבוע. מאיר לי
בעיניים, עושה לי בדיקות, עושה כלים, ביד, עושה טובה. אחר כך
אני חוזרת. עייפה. וחייבת כבר להסתפר כי השיער בעיניים אחרי
הבלגאן מוריד עלי שומנים ובכלל כבר לא רואה כלום. והוא רואה
עלי. שלא ישנתי, לא לקחתי, חייכתי. והוא לא אוהב שאני צוחקת,
מפריע לו, אז הוא הולך בעצמו לסנוקר לדפוק כמה כדורים לאיזה
חור חוזר בבוקר. היא כבר יושבת, מגלגלת, מסתכלת עליו בעיניים
מעריצות, רוצה ככה להיות. אלופה בגלגולים וזה בכלל שאני עישנתי
בהריון לא הוא. אבל מאיר אמר לי שככה זה אמהות שהן תמיד לוקחות
את האשמה עליהן אז החלטתי להפסיק שלחתי אותה לעבוד. שתרוויח את
הטבק הזה שהיא מעשנת כדי להיות כמוהו. קפצו עלי מאחורה כל מיני
פעילים. זכויות אדם, צלם אנוש, תנו לה בראש, ומה הם כבר מבינים
באנשים כמונו. העפתי אותם עם היד שלחתי אותם לקנות כמה שטיחים
שארגו ילדים קטנים וחטופים באפגניסטן של נייק, חומר משהו משהו
אמרתי להם, אריגה משובחת, הריגה בטוחה, אתם יוצאים על תנאי ואף
אחד לא יודע מזה אף פעם. דפקו לי דימום באף. אמרו לי שהלך עלי
ולקחו אותה לעצמם. פחות כסף על סיגריות תאמין לי, ומה שאני
מוציאה בערב אחד בסנוקר לא הוצאתי כל החיים באף מיטה של אף
אחד. אבל עכשיו אני לבד והיא לא פה. לא מבינה אייך הם יכלו
לקחת אותה, באמת, וכבר כמעט נגמלה לגמרי, וגם מחיתולים. עכשיו
אני לבד ובא לי סיגריה. והאמת שמעדיפה כאמל למה למי יש כוח
לגלגל. התיישבתי על התחת ופתאום הרגשתי שנדבקתי לאיזה מסטיק
שמישהו פה זרק על הרצפה ואני נזכרת בה שמסטיקים באמת עזרו לה
הכי הרבה. לקטנה הזאת. וחשבתי שאולי יש משהו בללעוס את הדבר
הזה עוד ועוד עד שכבר אין לו טעם בכלל ועדיין אתה לועס מההרגל
של השרירים בפה אבל אם באמת נגמר לו הטעם אז בסוף אתה זורק
אותו וזה ידבק למישהו בתחת מתי שהו. ככה הרגשתי כשהזיכרון שלה
צבט אותי וקיוויתי שאף אחד לא נותן לה שמה כדורים כדי שתשכח
אותי או את עצמה. וחלמתי שאני לא נרדמת. ושאני נותנת לה יד
ושרה לה שיר שתהיה לה שינה מתוקה עם חלומות נפלאים. וחלמתי
אותה קטנה כזאת ושקטה וטהורה עם יד רכה רכה ועיניים עצומות חלש
חלש כמו כנפיים של פרפר. וחלמתי אותה ולא רציתי לקום.