[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סגורים בחדר שלך. האור כבוי. השמיכה מעלינו. המציאות לא יכולה
לחדור. ואני שוקעת. זה מה שרציתי. סיפור של נסיכה בלי שהחיים
האמיתיים נכנסים על כל כובד משקלם, פוצעים ומכאיבים.
שוכבים במיטה ואתה מחבק אותי עם כל הגוף שלך, גורם לי להרגיש
כמו ילדה קטנה. וזאת תחושה נעימה. להרגיש קטנה ומוגנת. יכולתי
להישאר ככה לנצח. הראש שלי על החזה שלך, היד שלך מלטפת לי את
הגב ושום רחש לא נשמע מעבר לנשימותינו הכבדות.



האמת שאם הייתי יכולה הייתי לוקחת את הכל בחזרה. מחזירה אותנו
לנקודה בה ישבנו על הספסל מעשנים בחושך, דבר לא קורה, לא
מתהווה, מעבר לעשן הסיגריות שעוטף אותנו. והייתי מקפיאה את
הכל. בדיוק שם. כשהכל עוד נראה מבטיח ושום דבר ממשי עוד לא
קרה. ולא הייתה התעלות, ולא הייתה שבירה. ולא היה כלום פרט
לתקווה.



היד שלך מלטפת את כל גופי ברכות. אתה משחק עם לשונך בתוך פי.
אנחנו מתנשקים וזה כל כך נעים. כר מזמן שנשיקה לא גרמה לי
לכאלה זרמים בגוף. הלחי שלי נשרטת קצת מהזקן שלך, אבל השריטות
נעימות לי. אני מעבירה את גב ידי על הפנים שלך ואתה מחייך אלי
ובמבט שובב שולח יד ופותח את כפתורי חולצתי.



אתה שואל אותי איך אני מרגישה. מה אתה רוצה שאגיד, שאני
מאוכזבת? פגועה? שיש ל גוש בגרון שמאיים להשתלט עלי? אתה יודע
שאני לא יכולה להגיד לך את כל זה. לא אחרי כל הדברים שאמרת.
איך אני יכולה להתלונן בפנייך שאני מאוכזבת, שקשה לי, כשאתה
עצמך מתמודד כרגע עם הנורא שבתרחישים?



אני רוכנת מעליך, הדיסקית שלי מרפרפת על צווארך, נוכחת נפקדת
של המקום בו אנו נמצאים. אתה לא נותן לה לגעת בך עוד הרבה.
מסלק אותה מצווארי כדי שתפסיק להזכיר לנו מה שצריך לשכוח. אתה
מקרב את פיך אל פטמתי. לשונך מציירת סביבה מעגלים עדינים. ידי
נשלחת לפתוח את מכנסי הב' שלך.



אתה גורם לי להרגיש רע לגביי עצמי. האם זאת אשמתי שהחיים פינקו
אותי? למה אני בכלל צריכה להתנצל או להרגיש רע כי מבחינה
חיצונית נראה כאילו אני חיה חיים מושלמים? אתה הרי לא יודע איך
זה להיות בתוכי. אין לך מושג על הפחדים והכאב. על לילות ארוכים
בלי שינה מנסה להבין מה הדבר הזה שמונע ממני להירדם. נאלצת
להכיר פעם אחר פעם בעובדה שכנראה זה בחור שיאהב. שונאת את עצמי
על הפתטיות, על העובדה שכדי להיות רגועה ומאושרת אני תלויה
במישהו. לא מסוגלת להירדם בלי לנהל במוחי שיחה דמיונית עם
מישהו שאוהב אותי ודואג לי ובעיקר מחבק אותי כשאני ישנה.



אני נכנסת אל מתחת לשמיכה, מתחילה לפרום את שרוכיך כדי שאוכל
לשחרר אותך מהמכנסיים. ידך נשלחת ועוצרת בעדי. אתה בכוננות
הלילה. צריך להיות עם נעליים כל הזמן. אני נשארת בתוך השמיכה.
לוקחת אותך לתוך הפה שלי. לשוני עולה ויורדת. אני יכולה לטעום
אותך כבר על קצה הלשון שלי.



שוב נתתי לעצמי להיות מובלת ע"י התקוות. נתתי לעצמי לשכוח את
המציאות. האמנתי שאצלך היא לא תבוא לרדוף אותי. שבך מצאתי את
מה שחיפשתי כל כך הרבה זמן. את מה שגרוסמן הגדיר "פסל חירות".
המקום שלי, שאוכל לראות לא משנה היכן אהיה בתוך העולם שמשגע
אותי, ולדעת ששם אני יכולה לבוא ולנוח. מהכל. בעיקר מהמציאות.



אני עולה למעלה. מניחה את ראשי על חזך. אתה אוחז בסנטרי מקרב
אותי לנשיקה. בידיך הגדולות אתה מושיב אותי עליך. זה כואב קצת
בהתחלה. אבל מהר מאוד אני מתרגלת והכאב מפנה את מקומו לתחושות
אחרות. אנחנו זזים ביחד, לצלילי המוזיקה שמתנגנת במוחי. ידך
נשלחת, מלטפת אותי בין הטבור לשדיים. זה מרגיש קרוב.



אני לא מצליחה לדעת מה עובר בתוך הראש שלך. ואני מרגישה כל כך
שקופה לידך. כאילו אתה קורא אותי. כל מילה שאני אומרת, כל
תנועה אגבית מקבלת פתאום משמעות טעונה רק בגלל שאני לא יודעת
איך אתה מפרש אותה. ואני שונאת להרגיש ככה. שרגשותיי פזורים
לפניך, רק מחכים שתושיט את ידך לגעת בהם, ואני פסיבית. מפחדת.
לא רוצה לבצע תנועה אחת מיותרת, התנועה שאולי מבלי שבכלל אדע,
תבריח אותך לנצח ותותיר אותי ללא מעט התקווה שעוד נשארה.



אנחנו מתהפכים. אתה לוקח שליטה. תנועותיך נהיות חדות ומהירות.
אתה מתפרק. שואל אם גם אני. התשובה היא שלילית, אבל לא בגלל
שלא היה טוב. פשוט גופי ומוחי עדיין אינם מסוגלים לעכל את
העובדה שאולי סוף סוף תם החיפוש ואפשר להשתחרר ולנוח. אתה מנשק
אותי וצוחק. אומר שבפעם הבאה אגיד. שתתאפק. שאתה רוצה שיהיה לי
טוב. ואני נחפזת להאמין.



ואולי טעיתי בך. אולי מבחור שמסובך עם עצמו אני לא יכולה לצפות
שיתקן אותי. אולי זאת הייתה הסיטואציה שמשכה אותי אליך.
האפשרות לחוות משהו כל כך מציאותי ודמיוני במקום כל כך רחוק
מהחיים הריקים שאני מנהלת ביום יום. ואולי זה הפוך. אולי
מזוכיסטית כמו שאני נמשכתי אליך דווקא כי ידעתי על הכאב שנמצא
בתוכך. אולי זה מה שעשה לי את זה. המחשבה על מה שאתה מתמודד
איתו. הפנטזיה שנבכה ביחד, נעזור אחד לשני להתנקות מהזוהמה
שאוחזת בנו, שנהיה תלויים אחד בשני במאת האחוזים. אולי האמנתי
שאם אוכל לעזור לך אוכל לעזור גם לעצמי.



אנחנו שוכבים עירומים וחבוקים. אני רוצה שהרגע הזה לא ייגמר
לעולם. שלנצח תשכב כך ומידי פעם תלטף אותי בראש, תנשק על המצח
ותאמץ אותי חזק אל לבך. טוב לי כל כך בתוך החיבוק שלך. אני
מרגישה את עצמי שוקעת.



ובעצם מה כבר קרה? לא יותר מסטוץ. שכבנו. התבלבלת. פחדת.
נלחצת. הבנת שאתה מרוקן כעת. שאין לך מה או לחילופין כוח
להעניק מעצמך. אמרת שנישאר ידידים. הסיפור הכי ישן בעולם. ואני
ממשיכה לדוש בזה. לחפש משמעויות ותקוות להיתלות בהם. אוספת
שברירי משפטים שלך מנסה למצוא בהם רמז. ואולי אני תמימה,
ומאמינה בך יתר על המידה. חושבת שאם אבא שלך נפטר לפני חודש,
אין מצב שאתה סתם מתנהג כמו כל שאר הבחורים שחלפו על פני, עצרו
לנטוע תקווה והמשיכו הלאה. ואני כועסת על עצמי שאני חושבת ככה.
מתעקשת להאמין שאתה אחר מכולם, ושאולי עוד יש סיכוי שתבין
שהביחד זאת הדרך היחידה שלנו לאושר.



אתה אומר שאתה לא יכול עכשיו. שאתה צריך שקט ולהיות לבד. שלא
היה לך קל בתקופה האחרונה וכרגע אתה צריך להתמודד עם זה לבד.
בעצמך. אתה לא יכול להיקשר עכשיו. להיות נזקק. אתה לא יכול
שיזדקקו אליך, כי אין בך כרגע מקום להעניק. אני שותקת. מפחדת
שאם אומר משהו אבכה. אתה מחבק אותי כמו שבחיים לא חיבקו אותי.
חיבוק שלא מרפה. חיבוק נזקק ונותן בו זמנית. אחרי זמן שנראה
כמו נצח אתה מתיק ידיך ממני. קם. מושיט לי את ידך. מוביל אותי
החוצה. האוויר קר. אתה מחבק חיבוק נוסף. נושק לי על המצח. שולח
אותי מבולבלת לישון לבד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
sms my ass!


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/2/03 5:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילת קלוזנר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה