מעטים היו האנשים שהיו מוכנים לסכן את נפשם באותו היום, ולצאת
להילחם בה. היא שהיתה כל-כך חזקה והיתה מוכנה לעקור כל דבר
שנתקל בדרכה אם היה רק מעט משוחרר או לא מספיק יציב.
ואני, אני שלא הייתי יציבה כלל וכלל ורגלי בקושי נגעו באדמה,
הייתי מבין המטורפים שהעזו להוציא את אפם מפתח ביתם ולעמוד מול
הרוח הנוראה.
עטפתי עצמי בשיריון כבד ומסכה, ובתוך צרור חפצי טמנתי את נשקי
הסודי. כך יצאתי להילחם ברוח.
כשכל כולי טובעת בתוך מעילי, והשיער מוריד מסך שחור ורטוב מעל
עיניי ומונע בעדי לראות את האויב, ניגשתי לקרב. פסעתי את אלנבי
וירדתי לכיוון הים. שם, ידעתי, נמצא לב ליבה של הרוח. רק שם,
ידעתי,אוכל לתקוע את חרבי, להתיש את כוחה, להכניע נפשה, להרוג
אותה.
נעמדתי בקו התפר בין הים ליבשה וראיתי את הגלים כועסים על
שהעזתי לחצות את הגבולות שהציבה מלכתם הרוח. והם כשומרים בפתח
החלו במתקפה. השליכו נתיזי מים שפצעו וירו בי טיפות מלוחות
שצרבו.
לא נכנעתי, לרגע לא נשברתי, וצעדתי בצעדים בטוחים אל תוך תוכם,
מודעת לסכנה הגדולה של המצאותי בלב שטח האויב. בקושי רב יכולתי
לעמוד שם כשהרוח מאיימת להעיף אותי אל-על ומנגד הים מאיים
לסחוב אותי למצולותיו.
באותו הרגע, הרגשתי, כמו סימן מלמעלה, ידעתי שהגיעה העת, עכשיו
הוא הרגע ולא יבוא אחר.
שלפתי את הנשק הסודי מתוך הצרור שאיתי.
הוצאתי את הנשק - וצחקתי.
צחקתי לכל עבר. צחקתי לשמיים וצחקתי לגלים, צחקתי לגשם וצחקתי
לרוח.
ועם כל צחוק נוסף הלכו השמיים והתבהרו, הלכו הגלים ונרגעו, הלך
הגשם ופסק, הלכה הרוח והתעיפה.
ולא פסקתי מלצחוק עד אשר הגיע השקט, עד אשר שקטה הרוח לחלוטין
ונכנעה לצחוקי, עד אשר שילחה לחופשי את בת הערובה שלה- את
השמש.

וכשיצאה השמש ושלחה קרניים חמימות לכל עבר, ידעתי כי ניצחתי.
אספתי את שברי, את הנשק שכבר אזל,את הכוח שכבר ניגמר, את האומץ
שנעלם, וחזרתי לביתי ובכיתי.