אך! אחוות ליל הסדר בבית משפחת שפירא.
כמו בכל פסח, מחליטה אמי כי השנה אנחנו הולכים לדודה שושנה על
מנת לערוך
את סדר פסח.
תקראו לי מטורף, אבל לא ממש כיף לי אצל שושנה. למעשה, אני
אפילו סובל.
בכל מקרה, הגעתי הביתה ביום שבו עורכים את ליל הסדר, והודעתי
לאמא:
"אמא, אנ'לא בא לשושנה היום!".
בדיוק באותו הרגע שמעתי רעם ולאמא שלי התפוצץ וריד במצח.
היא החליטה שהארמגדון הגיע ויש לשסע את כל ייסוריה בי וברכושי.

צרחות על כמה ליל הסדר חשוב ואיך זה פשוט בלתי אפשרי מבחינה
קוסמית
לא להיות עם המשפחה שלך בליל הסדר החלו.
אבל כפי שאתם בטח מכירים אותי, אני עקשן כמו פרד, לכן עמדתי על
שלי
וחזרתי על המילים "אני לא בא" בקול שקט וברוגע, בעוד אימי
היקרה צווחת
עד השמיים.

בשלב מסויים של הוויכוח אמא שלי החליטה שאם אני לא בא אני כבר
לא הבן שלה.
חזרתי על דבריי: "לא אכפת לי, אני לא בא."
אז היא החליטה שבו ברגע אני יוצא מהבית, ופשוט פינתה את כל
הדברים שלי
מהמכתבה. זה כולל פריטים כגון: המחשב בו אני כותב עכשיו, כל
הספרים
והמחברות, וכדומה. הכל היה על הרצפה -מושמד-.
אבל אני בשלי, חוזר על כך שאני לא בא, ושאפילו אם תבוא הכוסית
של הבצפר
ותגיד שהיא תשכב איתי אם אני אבוא לשושנה, אני בכל זאת לא
אבוא.

אבל אז הנורא מכל קרה. שושנה התקשרה, והייתי פשוט חיייייב
לענות.
אז שושנה אומרת "יאשעע! (היא לא טורחת להגות את שמי כשורה)
חג שמח מותק! מה נשמע?"
אז אני אומר: "חיובי.".
שושנה מבולבלת מאטימותה לחשיבה בינארית, ושואלת "מה חיובי? מה
נשמע
יאשעע?"
אני עונה: "כל הענינים מתנהלים כשורה."
אז שושנה שואלת "טוב מותק, אתה בא היום נכון?"
וכמובן שלא יכולתי לומר לא, בגלל שאז היא תתחיל לבכות כמו
משוגעת,
ומי יודע, אולי תגובתה תהייה חריפה משל אימי.
אז אני אומר "כן" ונאנח כמפסיד בקרב.
אולם לפני שהלכנו הוצאתי הבטחה מאמא שלי שנעזוב את ביתה של
שושנה
לפני השעה 22:00. אמא כמובן "כן כן, סתום ת'פה ובוא כבר!".
(זה רק אני או ששונה אוהבת אותי יותר מאמא שלי?)


אז באנו לשושנה בשמונה בערב מלאים מ"מצב רוח טוב".
מסתבר ששונה הזמינה את כל בנייה (ALL MY SONS), וזה כולל גם
את הנכדים של שושנה (היא אשה מאד מבוגרת). לכן כאשר קראנו
בהגדה של
פסח, אחד מבניה של שושנה היה גאון מספיק בכדי להביא טייפ עם
קאסטה של
כל שירי פסח!
יש! איזה כיף! אנחנו יושבים מסביב לשולחן ושומעים חבורה של בני
3 שרים מה
נשתנה בקצב שלא היה מחמיא אפילו לג'אז מודרני לא מיינ סטרימי.

אך אבוי, נראה כי הגננת שכחה ללמד את ילדינו הקטים את סיפור
יציאת מצרים.
אז בעלה של שושנה אורי, או אור-E כפי שאני נוהג לקרוא לו,
החליט שאין כזה
דבר וחייבים להעביר את המסורת הלאה.
בעוד אור-E, שכחתי להגיד שהוא גמגמן לא קטן, מסרבל את עצמו עם
סיפור יצירת
מצרים עבור הטף, כל היושבים את השולחן סובלים ביגון שקט שרק
פיל מסוגל
לעבור בלי השלכים של שנים אח"כ.
בשלב מסויים כבר לא יכולתי לסבול את זה יותר אז פשוט צעקתי
שמשה זיין את הבת של פרעה ואח"כ כל המצרים מתו בני ישראל אכלו
חרא במדבר.
כולם הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח, אז אמרתי שאני כרגע לוקח
כדורים מיוחדים
נגד עצירות ותופעת הלוואי שלהם היא עצבנות וניורוטיות.
כולם חשבו לרגע ואז משכו בכתפיהם.
הקריאה בהגדה המשיכה. המנהג הוא שכל אחד קורא פסקה בהגדה ואז
עוברים
בסבב לאדם הבא. כאשר הגיעו אלי תהיתי האם לקרוא או פשוט לומר
שעוד תופעת לוואי של הכדורים האלה היא קול בתדירות גבוהה מאד
שממיתה ילדים קטנים ולכן לא מומלץ שאני אקרא,
אבל אז חשבתי שאוכל לשעשע את עצמי בכל זאת.
אז התחלתי לקרוא בהגדה, כאשר אני משנה את גובה הקול שלי ממילה
למילה.
אני השתעשתי ביותר, אבל כשסיימתי לקרוא בהגדה אור-E נתן לי מבט
רצחני של
עצירות והבנתי שכדאי להפסיק להשתעשע אם אני אני רוצה להמשיך
לחיות.

סוף סוף, אחרי שלוש שעות של סבל טהור בקריאת ההגדה, הגענו לשלב
של אכילת
האוכל. כדי לעשות דווקא לאמי, החלטתי לא לאכול. אז כולם אכלו
ושקט שרר
מסביב לשולחן. אבל אז כולם הפנו את מבטם אלי, כאילו שאני רוצח
סדרתי
ורק כרגע הם הבינו זאת עם החשיבה הבלשית שלהם.
ואז צרור ה-"יאשעע למה אתה לא אוכל שום דבר?!?" החל. לא, הכיתה
שלנו היא
לא היחידה. גם מסביב לשולחן ליל הסדר אוהבים להשתעשע באנשים
חפים מפשע
ועוון. אז הייתי חייב לאכול כי אחרת "הייתי מעליב את שושנה".
אני חושב שקרן האור היחידה של הערב הזה היתה האוכל.
כי כוס אמק, שושנה יודעת לבשל טוב. אם תשאלו אותי, כשהיא
נוצרה, אלוהים
ידע שהיא תתחתן עם אור-E העשיר ולכן ריכז במוחה אינטלגנציה
בישולית.
השעה 22:00 מתקרבת והארוחה עדיין בשיאה. אני יודע שאמא לא
תעזוב
באמצע הארוחה כי זה לא נימוסי, אז לא הערתי לה.
סיימנו את הארוחה בשעה 22:30 והתחלתי לשלוח קולות דולפין לעבר
אמא שלי.
זו טכניקה מיוחדת כזו, כי שושנה ובעלה כמובן לא מבינים מה אני
רוצה, אבל אמא
שלי יודעת שהשעה הגיעה כדי לעזוב את שושנה ולנשום לרווחה.
אבל הפעם אני מבחין שאמא שלי פשוט מתעלמת! זה היה נורא.
אז אמרתי: "טוב, אני ממש ממש ממש נהנה, אבל אני פשוט חייב לקחת
את
הכדורים שלי בזמן או שהראש שלי יתנפח מאד, ואתם כמובן לא רוצים
שזה יקרה
בנוכחותכם, אז אנחנו נלך לנו".
וכך, עד שאמרנו לכולם שלום, ובדרך נס הצלחתי להתחמק מהנשיקה של
שושנה,
הגענו למכונית, רק כדי שאמא שלי תצרך עלי שוב כמה לא נימוסי
הייתי בעוד אחותי
צוחקת לאיד במושב האחורי.

אה.. כן. עוד ליל סדר טיפוסי עבור משפחתי.