המרידה כאנטיתיזה חיסונית (סיפורו של מצלצל הפעמונים).

בימי הביניים היה מקצוע ושמו 'מצלצל פעמונים', והתפקיד כלל
לצלצל בארועים חשובים, בסוף העבודה, בהפסקת הצהריים, בסכנה. אך
בעיקר בעיקר בבוקר, להעיר את התושבים לעבודה. ובכפר אחד בצרפת
אף מצלצל פעמונים לא שרד יותר מכמה חדשים, כולם חלו במחלות
משונות, עד שאף אחד לא רצה את העבודה.
יום אחד הגיע בחור צעיר' רעב מאוד ונואש ורצה מאוד מאוד את
העבודה. אך לפני כן החליט ללכת לחכם הכפר ולשאול אותו כיצד
לשרוד. אמר לו החכם: "כל בוקר, לפני שאתה מעיר אותם, עמוד על
המגדל הגבוה של הפעמונים וקלל אותם בקול רם וצלול בכל הקללות
שאתה יכול ובכל נפשך ובכל מאודך ורק אז צלצל והער אותם". הבחור
הצעיר נדהם ולאחר מכן התנגד מאוד, אך בכל זאת החליט שאין לו מה
להפסיד והוא עשה זאת. והנה לתדהמת כולם - הוא שרד, ולא זו
בלבד, אלא  שהוא אף נראה בריא ועליז ביותר. לאחר שישה חודשים
חזר לחכם להבין מה כאן קרה? "ראה" אמר לו החכם "כל בוקר אתה
מעיר אותם והם לא רוצים לקום, אז הם מקללים אותך בליבם בכל
הקללות שבעולם, ויש לכפר שלם הרבה קללות ולקללות יש הרבה כוח,
ואתה צעיר ויחיד, והקללות הללו הם עם הרבה עוצמה וכוח להרע,
וזה משפיע עליך. אתה לוקח את זה פנימה ונעשה חולה. והדרך
היחידה לאזן את כל הלחץ הגבוה הזה שבא מהם - זה על ידי לחץ
נגדי שבא ממך ואת הלחץ הזה של הקללות אין לאזן על ידי ברכות,
אלא באמת באותו הנשק שמכוון נגדך, דהיינו, בקללות עוד יותר
קשות ועיקשות, וכך הקללות שלך חסמו את הקללות שלהם והגנו עליך
מפני הקללות שלהם".
הבחור הקשיב, וחשב לעצמו: "מה זה השטויות הללו"? אך בהיותו
צעיר מנומס, הוא הודה לזקן וחזר לחיים.

ביאור ופרשנות:

רמה א':
- ------ -

מה שהזקן לימד את הצעיר הייתה  'תיאוריית המרד', הוא לימד אותו
למרוד בגורלו, למרוד בעתיד שנכון לו ולמרוד בחברה. לפניו, כולם
עשו את שציפו מהם ומרה הייתה אחריתם. כל הפרות הטובות הולכות
לבית המטבחיים ויוצאת בצד השני  - נקניקים.
מה שהזקן הציע לו זו דרך להינצל מן העתיד הנורא שנכון לו.
והדרך היא דרך המרד.
נותני המשרה ציפו מן הצעיר שיודה להם על המשרה וירכין ראשו
כקודמיו. אך הזקן לימד את הצעיר להיות כפוי טובה ולהתנגד להם.
הצעירים הקודמים היו אסירי תודה על המשרה הנוחה.  ושילמו על כך
בחייהם; אין מתנות חינם.  משרה נוחה מצמיחה אולקוס, התקפת לב
או גירושין. הנוחיות באה עם תו מחיר. והצעיר היה חייב  למרוד
גם בנוחיות של המשרה וגם ביחס של מעסיקיו (תושבי הכפר).

אך מה המשמעות של היחס הזה שהתבטא בקללות הללו? ובכן החברה
מעניקה לצעיריה משרות נוחות, דיור נוח, נישואין עם מין ואהבה
קבועים וזמינים. בתים נוחים, מכוניות מהירות ומשוכללות, וכ'ו
וכ'ו  - אך יחד עם כל זה מתחת לפני השטח  סופג הבורגני הנאמן
מסרים סמויים רבים, מסרים שהם הרבה פחות נחמדים ממה שהחברה
ונכבדיה מראים כלפי חוץ (חמדנות, כוחנות, תאוותנות, נקמנות,
אגוצנטריות, נצלנות וכו') . מסרים שהם כמו חומצות מאכלות.
חומצות אותם הוא נאלץ להדחיק, שאם לא יעשה כן ויתיחס אליהן -
יאבד את הנוחות שהחברה מספקת לו. וההדחקה הזו שלו מבשלת את
סופו, את אחרית ימיו; את המוות הנפשי והרוחני שמחכה לו שם
-כמחיר על הפשרה הזו שהוא עושה בנפשו. כי בתמורה לפשרה הזו   -
הוא חייב להפסיק לשאול, ולהתנגד ולחפש. ואז משהפסיק לשעוט נגד
הזרם, הוא חוטף את האנטיתיזה: את הגסיסה והמוות של רבדי הנשמה,
התודעה והרוח. וכנגד כל אלה, המחכים לו בהמשך הדרך, מנסה לחסן
אותו הזקן החכם. הוא בא להגן עליו מן המוות הרוחני והנפשי
שמחכה לו וכך הוא אומר לו: "ברגע שתמצאו את האומץ לעמוד מול
החברה ולהטיח בה בחזרה את החומצות השורפות - תוכלו להתחסן
כנגד האטרופיה הפנימית שמחכה לכל הצעירים הנחמדים עם המשרות
הנוחות".

הבורגנים הטובלים בנוחות של מעמד הביניים מובלים כצאן לטבח.
והטבח הוא טבח הייחודיות האותנטית, החיבור להוויה הפנימית
והמרחבים החופשיים של התודעה הפראית.
מה שהזקן מלמד את הצעיר זה להיות כפוי טובה ולמרוד בחברה הזו
שהעניקה לו כל טוב חומרי אך הקריבה את הנפש, העצמיות והתודעה
החופשית.
מה שחיכה לכל מצלצלי הפעמונים שקדמו לו הייתה הקונפורמיות:
הם הרגישו את גלי המסרים הסמויים שצפו אליהם מתחת למסכות
המהוגנות של תושבי הכפר, (גלי עוינות שצפים מתחת לפני השטח אצל
רוב האנשים המהוגנים) אך האשימו את עצמם. אמרו לעצמם שאולי לא
צילצלו מספיק טוב ולכן שונאים אותם. הם פיתחו ריגשי אשמה וניסו
לרצות את ההמון. וכלל שהרגישו אשמים יותר - כך פיתחו בתוך עצמם
את המגנון של ההשמדה עצמית.
רק רגע, אבל האם אפשר להגיד בכלל על האזרחים המהוגנים האלו
שאין להם אלוהים? שהם אנשים ללא אמונה? ולא ולא. אנו חיים
בחברה דתית כמו פעם. רק שהאלוהים התחלף, הפעם האל הוא נוחות
בורגנית, ובינוניות ריגשית.
מה שהזקן לימד את הצעיר זה לא להיות יצחק. לקום מן העקדה להביט
באברהם (הסוגד עתה לאלוהי הבורגנות) המניף את המאכלת הבורגנית
ולהתנגד.
ולאחר ההתנגדות הוא כבר  אינו מפנה את האצבע המאשימה כלפי
עצמו. מעתה פסק מלהיות הקורבן - מעכשיו הוא מתחיל לחפש כלפי מי
להפנות את האצבע המאשימה. וישנה חשיבות בכך שהוא אכן ימצא את
מי להאשים, כי היה ולא ימצא (את מי להאשים) האשמה תמיד תמצא
דרכה לחזור חזרה אליו. (ושוב תחזור הצריבה הנוראה הזו של הנפש
העדינה והרגישה). וכך לחומצה הזו חייבת להיות כתובת, והכתובת
חייבת להיות לא של הקורבן, הקורבן חייב להפוך מנמען למוען  של
החומצה.
ומה אומרים המורדים הגדולים (כמו אותו זקן) לקורבנות הרגישים:

"רק אם תבואו חשבון עם האשמים האמיתיים ולא תתביישו להפנות
כלפי הממסד הכי שמן וההיררכיה הכי גבוהה וכלפי המשכילים הכי
אקדמיים - את האצבע הכי מאשימה - אולי רק אז ישנו סיכוי מה של
הקלת הנטל הנורא הזה מעל נשמתכם הנמעכת תחת העול של הממסד
הזה". (ואין הכוונה כלל להפניית אצבע ממשית, אלא די באצבע
מטאפורית, סימבולית, פסיכולוגית; האדם בתוך תוכו מפנה אצבע
מאשימה כלפי הגורמים הגלובליים, ובכך משחרר עצמו - פסיכולוגית
מתסמונת הקורבן).
זו רמה אחת להבין את הסיפור.


רמה ב':
- ------- -
ברמה הראשונה הדגש היה על הצעיר כאדם רגיל שנקלע למשרה שקנסה
אותו ועליו להתנגד לקנס המופרז. ברמה השניה הצעיר הוא לא כל
אדם, אלא אדם מיוחד, כזה המסוגל לצלצל בפעמונים, כזה שמסוגל
להעיר אנשים אחרים.
זו רמה עמוקה יותר כמובן; אף אחד לא אוהב שמעירים אותו
למציאות. כולם רוצים להמשיך ולישון, להמשיך ולפנטז.  תושבי
הכפר רצו בעצם לאחוז את המקל בשתי קצותיו: הם ידעו שהם אמורים
מתי שהוא להתעורר, ואי אפשר לישון למציאות בלי סוף. אך מצד שני
לא נעים ולא נוח להתעורר ולפגוש את המציאות הקשה. אז מה עושים?
הורגים את השליח. זה קרה במלחמת הפולפונסוס ביוון העתיקה, זה
קרה עם ישו, עם הנביאים - וקורה עם כל מי שמנסה להעיר את
האנושות אל מה שהיא מנסה להדחיק. הפעמון הוא קולה הצלול של
המציאות.
רע ומר גורלם של אלה שנשכרו להעיר את האנושות; הם מוצאים עצמם
בין הפטיש לסדן. הם במצב פרדוקסלי, שהרי הכפר שכר את מצלצל
הפעמונים בכסף מלא, אך כשהוא עושה את מלאכתו - משלחים כלפיו את
כל השיטנה שבעולם (ואז זה רצח ללא עקבות של הרוצח, כי הם לא
הורגים אף אחד, הוא הורג את עצמו, מרוב ריגשי אשמה).
אלה יכולים להיות סופרים, אנשי חינוך, אנשי דת, או פוליטיקאים
(כמו אברהם לינקולן, מהטמה גנדי, יצחק רבין ואחרים), שהחליטו
שהם באמת מצלצלים בפעמון ובאמת מנסים להעיר את האנשים שבחרו
בהם.  (פוליטיקאים נרצחים, סופרים ואנשי רוח נוטים להתאבד או
להפיל על עצמם מחלות קשות).
וכך מי שנשכר להיות המעיר התורן לא יודע מה מחכה לו. וכאן אסור
לו להיות עדין ומכיר טובה יותר מדי לאלה ששכרו אותו ומשלמים לו
על כך בעין יפה. (או להתבשם יותר מדי מן הנוחות של המעמד של
מצלצל הפעמונים), הוא חייב להתחיל לקלל ולקלל מהר והרבה. לשם
כך הוא חייב להתגבר על תחושה של "זה לא יפה מה שאני עושה להם".
הוא צריך להבין שיש כאן משחק כפול; מעל פני השטח הוא מקבל
שלמונים ומתחת לפני השטח - סטיגמה; עוינות ורטינות על כך שהוא
מעיר אותם מחלומותיהם .
עליו למרוד במעסיקים שלו ולצאת נגדם, בשם חוסר רצונם להתעורר.
וזה בעצם יותר מאשר סתם עקרון; זו מלחמת הישרדות. המורד שמוצא
את מקומו בחברה כמצלצל פעמונים תורן - חייב להבין שרע גורלו.
אם לא יצלצל בפעמונים - הוא נדון לשיכחה, אם יצלצל הוא יקבל
קללות וחולירע. והוא חייב להחליט החלטה קשה: הוא יצלצל ויקלל.
יקלל ויצלל, יצלצל ויקלל;  ישמיע את האמת שלו ויצא כנגד הממסד
המפוטם וההמון השקט מחוק הפרצוף.
ילך לעבודה כרגיל אך יחזיק בתוכו, חזק ובכל הכוח, את תנוחת
המורד. כי זה כל שנותר לו: לא ליפול תחת העוינות שהוא סופג
בגין העובדה שהוא מצלצל בפעמון העירות ומדבר על להתעורר
למציאות כמות שהיא.


מתוך "ספר הלא הגדול - על האאוטסיידר והאדם המורד". גבריאל
רעם, הוצאת ידיעות אחרונות. (עדיין לא יצא לאור).