תשוקה


לא עבר יום אחד שלא חשקתי בה, שלא רציתי אותה יותר מהכל. אך
אני אפילו לא יכולתי להתקרב אליה... כל קרבה מינימלית אליה
והגיע עוד כאב בטן ועוד התכווצויות. רוב האנשים שאני מכיר
קוראים לזה אובססיה... חלק אומרים שהתשוקה הזאת היא חטא, אך
אינני מאמין בזאת. איך דבר כזה יכול להיות דבר רע? למרות שמצד
שני עלי להסכים שזה לא הדבר הכי נפלא שקיים... באיחוד כשהוא
פוגע בך.

השבועות עברו, התשוקה גברה, ואני הייתי לכוד בתוך עצמי, מת
להתפרץ החוצה. ישבתי בכיתה, מזיע, ובחוץ עוד ירד גשם. פתאום
הצלצול הוציא אותי מהסרט הזה. התכוננתי לשים את האוזניות...
למזלי המוזיקה איכשהו תמיד הרגיעה אותי... פתאום אני שמעתי את
קולה אומר את שמי. הרגשתי כאילו ליבי מתכווץ וכמעט מתפוצץ...
הפנתי את ראשי, והיא, חייכה אלי. ואני התחלתי להזיע כמו חמור.
"אף פעם לא יצא לי ממש לדבר איתך" היא אמרה, ובאותו רגע לא
יכולתי אפילו לאמר לה שאני לא רוצה לדבר, אני רק רוצה אותה, את
גופה. הפה שלי זז והוציא מילים אוטומטית ואפילו לא שמתי לב מה
אני או היא אומרים, פשוט
דיסאסוסיאציה מושלמת עם המציאות.

למספר שניות שמתי לב לכמה מילים שהיא אמרה. "בא לך לבוא אלי
היום? אני פשוט יודעת שהולך להיות יום משעמם היום וסתם, בא לי
להכיר אותך"... עם עיניים כמעט דומעות עניתי בגמגום
"כ...כ...כן...".
"יופי! נהדר, היום בערב אוקיי?
"טוב..." עניתי. והיא לקחה את תיקה והלכה לביתה.
גם אני חזרתי הביתה ומיד השתפכתי על המיטה ופחדתי... ופחדתי
ונרדמתי...

התעוררתי לצלצול הטלפון. "נו אתה בא?" שמעתי אותה אומרת...
ועניתי שכן. הגעתי לביתה והיא פתחה את הדלת. היא הייתה יפה
ומושכת מתמיד, ואני התאפקתי שלא להזיע. ניכנסנו לביתה ואחר-כך
לחדרה.
החדר היה בדיוק כמוה ואפיין אותה בצורה מושלמת. השחור מסביב,
באופל בתוכו והיא הפריט הכי יפה בחדר.

כמו אידיוט התנפלתי עליה וניסיתי למזמז אותה... היא דחפה אותי
הצידה וסטרה לי... אמרה לי שזאת בכלל לא הייתה כוונתה ושאני
אעוף מביתה מיד ובדרכי החוצה היא קראה לי חזיר נצלן...
התחלתי לצעוד הביתה עם הרבה כאב בתוכי, כמעט בכיתי, אך פתאום
כל הדמעות נספגו, הורידים התחילו לרתוח והדבר היחיד שיכולתי
לחשוב עליו הוא איך לפגוע בה. לא הרגשתי כמו עצמי, הרגשתי שגל
של זעם השתלט עלי. והזעם הזה יצר אותי מחדש...


זעם


הגעתי בחזרה לביתי. אימי אמרה לי לבוא שניה למטבח ומתוך זעם
מוחלט, צעקתי "לכי לעזאזל כלבה!". נכנסתי לחדרי וטרקתי את
הדלת. ברקע שמעתי את אימי בוכה, אך אפילו לא היה אכפת לי. עיני
דמעו אך נפשי זעמה, כעסה. אני חושב שבאותה שניה איבדתי כל
שארית מהמצפון שלי. שכבתי במיטתי וחשבתי... וחשבתי
ונרדמתי...

למחרת היה יום שבת. אמרתי על עובדה זאת תודה כיוון שחשבתי
שיהיה לי זמן להירגע... אך טעיתי. שעתיים אחרי שקמתי התקשר אלי
חבר טוב שלי, בן, אחד האנשים הכי טובים בעולם, הוא אמר לי שהוא
מצא סולנית ללהקה שלנו. ולשנייה אפילו שמחתי!... מיהרתי אל
ביתו וישר שאלתי "איפה היא?"
"היא עוד לא הגיעה" הוא אמר והוסיף " רק תדע דבר אחד, היא חברה
שלי ואנחנו ביחד כבר כמה זמן ככה שאל תתכנן דברים כבר עכשיו
אוקיי?" הנהנתי בהסכם.

פעמון הדלת צלצל, בן ירד למטה לפתוח את הדלת, וחזר למעלה.
"זיו, אני רוצה שתכירו, זאת יעל". נכנסתי לשוק, כמעט התעלפתי,
זאת הייתה היא! לא מספיק גרוע שהיא בכיתה שלי, עכשיו היא חברה
של החבר הכי טוב שלי! וכנראה גם הסולנית של הלהקה שלנו!
באותו רגע פשוט רציתי להרע לה... אבל לא יכולתי כי בן היה הורג
אותי וגם לא רציתי לפגוע בו. בתוך כל התקף הזעם הזה התחלתי
לקנא ובאותו רגע הרגשתי כאילו שניהם חותרים תחתי, בשביל להרוס
את נפשי. הפראנויה הזאת הציפה אותי וישר לקחתי את הגיטרה שלי,
ותפסתי ריצה הביתה.

כשחזרתי הביתה, ראיתי את אימי עם הפסיכולוגית שלי. אחרי ארועי
האתמול היא התקשרה אליה לארגן פגישה דחופה. דיברתי איתה, אך לא
על הכל כמובן אחרת היא הייתה הורסת לי את התכניות, בייחוד
כשאני "מסוכן לסביבה" אבל איני מסוכן, אני רק מקנא... אבל לא
ידעתי שהקנאה הזאת תהרוס אותי לגמרי...


קנאה


למחרת בבוקר, הגעתי לבי"ס וראיתי את יעל, היא באה לקראתי ואמרה
לי שהיא מצטערת על מה שקרה ביום שישי. אך באותו רגע, לי, זה
כבר לא היה משנה. היא אמרה שהיא רוצה לחזור איתי על לחן למילים
שכתבתי ולנסות לכתוב להם מנגינה, ככה שאחרי הלימודים
שנינו באנו אליה הביתה.

הלכתי לשניה לשירותים, ניסיתי להירגע.
אח"כ חזרתי לחדרה אך בדרכי עצרתי במטבח. לקחתי משהו לשתות
ופתאום עיני ננעלו על סכין חדה ומבריקה. לקחתי אותה וחזרתי
לחדרה.
היא ראתה אותי עם הסכין. היא התחילה לפחד.
עיניה נתפסו דמעות וליבה נתפס אימה, אך ליבי נתפס ברחמים,
רחמים עצמיים על כל מה שאני גרמתי לעצמי עד כה. סובבתי את
הסכין ותקעתי אותה בביטני ובאותה שנייה, מזה הרבה זמן, בכיתי.
והדמעות התערבבו עם הדם.

וחייכתי... וחייכתי ונרדמתי...