"הלוואי, הלוואי שהייתה לי מכונת זמן...", מלמלה בינה לבין
עצמה, כשברקע צלילים אלקטרוניים מתערפלים, מטפטפים כעיסת זמן
דלילה.
האנשים חולפים מסביבה כמו גוויות מהלכות.
הפנים הזרות מתמזגות, מחוסרות ראייה ממשית לקיומן קודם לכן.
חיוכיהם קוטעים את צחוקה פנימי, שייתכן ומעולם לא נגדע.
"עינת, תני לי מקלט להתערטל בו.. עינת, אני רוצה מפלטטט...",
היא מנסה לשדר אותות טלפתיים לאדם היחיד בחדר שיכול לראות את
היופי שמבעד לקורי הבידוד.
אבל היום עינת ב- high...
לעינת יש אהבה חדשה, כמו לכולם.

היא מחליטה לשנות תנוחה, לצאת למרפסת. מקשיבה לא מקשיבה לספק
שיחות, ספק חילופי מילים מאולצים, בין ספק אנשים ספק רוחות
רפאים.
"מה נשמע?", הוא שואל ומוסיף חיוך.
"בסדר...", עונה ונאנחת... ואז מפחדת שהוא יגלה, וכופה
היווצרות של עווית בשפתותיה המדממות כפור של לבד.

הוא טיפש דיו בשביל לבלוע את ההצגה.
הוא טיפש דיו בכדי שהיא תדע שהוא לא בולע אותה, רק רוצה
לבלוע.
מה טעים מלוקש המאפשר התעלמות מעצב אטום, המבקש להשתקף?

היא מושיטה שתי ידיים, וחופרת עמוק בקערית צ'יטוס, כסעודה
אחרונה לפניי שתרחף להומואסטזיס.
לפניי שתגיע למפלט, שגם עינת לא רצתה לספק.
"עינת, החבר שלך יפיוף אמיתי!", היא תשתף את חברתה ברשמיה מעלם
החמודות, שהעניק לה את הזכות להטביע תינוק בקלחת מחשבות
רותחת.
היא תשתף, ואז תקפוץ.