איש אחד הלך לחפש את האושר שלו.
זה לא שהוא לא היה מאושר עד עכשיו, כלומר - הוא חשב שכן, אבל
יום אחד הוא קם בבוקר ומשהו בער לו ככה חזק בתוך הלב. לא ייחס
לזה חשיבות והמשיך הלאה את יומו. פגש אותם פרצופים מוכרים,
ולפעמים - גם פרצופים חדשים. כל מי שבא - ברוך הבא! עשה את
אותם פעולות שגרתיות - קם בבוקר, למד פה ושם, יצא החוצה לעיר,
רב עם אמא-אבא, עישן לו ירוק בכיף, עשה סקס, בקיצר - חיים
טובים או לא? היה לו כל מה שיש לו, אולי אפילו יותר ממה שציפה.
כל מי שהיה בסביבתו יכול להידבק בגישה שלו לחיים. גם אתם הייתם
רוצים להכיר אותו, הוא יכול להוסיף המון לחייכם.
אבל מה, האיש החליט שמשהו חסר. זה לא שהוא סתם ככה החליט, כדי
למצוא לו איזה שעשוע חדש, את זה כלל וכלל לא היה חסר לו. אבל
הוא פשוט הרגיש - שזה לא זה. הכל היה כיף, הכל היה סבבה, היה
שלווה ושלום, וירוק ומה לא.
אז האיש קם בבוקר, המשיך את יומו עד שבאה לו ההארה. ההארה
הגדולה מכולם! משהו חסר!
טוב, כמו כל אדם חושב ומעשי, החליט האיש שאם משהו חסר, הרי
שכדאי לצאת ולחפש אחריו. נשמע קל למדי, לא? אז לא.
קם האיש מביתו הקטן, התחיל לו להסתובב. אולי ככה ימצא מה שחסר.

לרגע מצא עצמו עומד מתחת לאיזה עץ, ולא הבין מה בעצם הוא עושה
פה. יותר נכון - לא הבין אחרי מה הוא מחפש, ומה בכלל חסר לו.
התיישב לו האיש מתחת לעץ והתחיל לחשוב מה חסר לו.
הרי לכולם, אם לא הוא בעצמו, חשבו שהכל היה לו! החל האיש
לחשוב... חברים יש לו, ידידות יש לו, חיבוק מתי שצריך זמין כל
העת, יש לו סקס, יש לו ירוק, אהבה...? לא, זה לא זה, דחה את
העניין על הסף. הרי בשבילו, אהבה זה לא משהו שצריכים כדי
לחיות. בכל אופן - לא אהבה רומנטית. את זה הוא למד בעצמו, אחרי
2 חברות די רציניות שהיו לו. כלומר, ברור שזה אחלה וטוב שיש לך
אהבה, אבל אתה לא חייב את זה בחיים שלך כדי לחיות לך טוב ושמח.
אז זה לא אהבה. המשיך הלאה לחפש. בשלב מסוים, החליט שאין טעם
לשבת ככה ולחכות להארה שתבוא ותגיד לו מה חסר לו, אז קם לו
האיש והמשיך בדרכו הלא מוגדרת. נסע לו לכל מיני מקומות שהכיר
בהם אנשים טובים, שהיו חברים שלו ומה לא. עשה כיף אבל שחזר לו
הביתה הבין שעדיין לא מצא את מה שחיפש. קול קטן בתוך הלב, בין
כל הכיף, לחש לו שמשהו חסר, השאלה הגדולה שעליה לא מצא את
התשובה, הייתה - מה חסר?
החליט האיש לנגן לו בגיטרה האהובה עליו. פתרון טוב, חשב לו
האיש. התחיל לנגן אבל פתאום קלט שזה לא הוא מנגן. כאילו מישהו
יושב שם במקומו עם ידיים שמאליות, מנגן בגיטרה שלו. זה לא הוא
מנגן, כי הרי הכל יצא לו עקום ולא מובן, כל מיני מנגינות בלתי
ברורות. קם לו האיש בכעס, וניסה לכתוב שיר או שניים. אבל שוב,
הרגיש שאיזה איש אחר כותב במקומו, אף שורה לא יצאה כמו שצריך,
כמו שרצה, האותיות התבלבלו והדף נשאר ריק למחצה ומיד הושלך
לפח. כך ערמות של דפים התווספו לתוך הפח.
הדליק לו האיש סיגריה וישב במרפסת הקטנה שבביתו, בחמש בבוקר.
העיניים היו עייפות, והראש כבר הסתחרר מרוב מחשבות ללא מוצא.
לאחר שזרק את הסיגריה חזר האיש לחדרו הקטן והלך לישון.

התשובה, רבותיי? הוא לא מצא אותה. כנראה גם לא ימצא. בנאדם קם
לו בבוקר ומחליט שנמאס, בנאדם קם לו בבוקר ומחליט שחסר, בנאדם
קם לו בבוקר ומחליט לחפש. שיחפש. הרי כל החיים זה חיפושים אחר
משהו. משהו, לא ברור, לא מוגדר. אבל משהו. קול קטן הקורא לך
לצאת לחפש. באיזשהו שלב יפסקו החיפושים, והאיש ישוב להיות
כשהיה, רק עם שינוי קטן אך משמעותי - "אין לראות את הדברים
היטב אלא בלב בלבד, כי הדבר החשוב ביותר סמוי מן העין." הדבר
אחריו הוא מחפש האיש, לא יבוא בצורת אדם, חומר, או חיה.
אלא בלב בלבד.

                                                           
מוקדש לקובי, באהבה.