הם תמיד היו הזוג המושלם.
תמיד כשיצאו עם חברים הם היו צחודים, הלכו יד ביד, ישבו תמיד
אחד ליד השני.
כל פעם שהם התנשקו כולם אמרו "אווו" והם פשוט היו כמו שני
חצאים של משהו אחד שנועדו להיות ביחד. קראו לה לי, ולו קראו
אור.. כולם קראו להם ליאור, כי הם תמיד היו כמו אחד.

אור אהב להקשיב לקול שלה כשהייתה שרה במקלחת, הוא אהב לראות את
ההליכה העדינה שלה ואת רגליה הדקיקות והחלקות כמשי.

לי אהבה להסתכל על העיניים שלו ולספור את כל הגוונים של התכלת
והירוק שיש בהן, אהבה להסתכל על השפתיים שלו זזות כשהוא דיבר.

הם אהבו ללכת ביחד למסעדות על חוף הים ולאכול גלידה בקור,
ולקפוא בעוד כפות הרגליים שלהם נרטבו במים ולחבק אחד את השני
ולהתחמם.
הם היו רואים סרטי אהבה בטלויזיה בכל יום שישי.
הוא שנא את זה, אבל הוא אהב להסתכל עליה ובעיניים שלה השתקף
המסך והן נצצו.

אבל בזמן האחרון, הם כבר לא ככה יותר.
הייתה לו מישהי אחרת ששרה יותר יפה במקלחת, ולה היה מישהו חדש,
עם עיניים יותר יפות.
הם נשארו ביחד אבל האהבה נגמרה.
רק אף אחד מהם לא היה מוכן להודות בזה.
הם כבר היו חלק מהשיגרה אחד של השני.
עד שיום אחד, זה פשוט נמאס, והם אפילו לא גמרו את זה רשמית,
פשוט הפסיקו להתראות אחד עם השניה.
וזהו.. לא היה יותר ליאור.

"מה שבא בקלות, הולך בקלות"





-- חסר פואנטה אבל מראה כמה שהכל עובר מהר.