תמי נכנסה לחדר בהליכה מהירה והתיישבה על הרצפה באגרסיביות. על
המיטה ישב עידו, כולו קורן בצורה מזוינת במיוחד. "מה קרה לך?
את נראית כמו חרא מעובד."
"תודה." ענתה. "גם אתה נראה נפלא."
הוא חייך לעברה וקם מהמיטה לשבת מאחוריה. לאט לאט ובלי מילים
הוא סידר את שיערה בחזרה בתוך הקוקו, מחק את השחור שנזל
מעיניה, הרים את כתפיית חזייתה וישר את הכפפות שלה. אחר קם
והתיישב ממולה. היא חייכה.
"אז מה קורה איתך? מה כל כך נורא?" הוא שאל.
"קיבלתי 80 בבגרות בספרות!" היא קראה.
"זה הכל?" התפלא. "אני יכול להתפלל לישו, מוחמד ואלוהי ישראל
בשביל העובר ואת מתלוננת על 80 בבגרות? תמותי."
"אתה לא מבין שום דבר." היא התרגזה. "במשך כמעט 17 שנות חיי
קראתי יותר ספרים ממה שכל מורה אידיוט לספרות, מחבר בחינות
בגרות או אדם נורמאלי קרא כל החיים שלו. מגיע לי 100."
הוא גיחך. היא התרגזה עוד.
"אתה מרגיז אותי, תפסיק לחייך כבר."
"אני לא מסוגל, את משעשעת." הוא המשיך לחייך.
היא זרקה עליו את הנעל הצבאית שלה. הוא התחמק במיומנות נראית
לעין ונשכב על הגב לידה. היא ליטפה את ידו בהיסח הדעת.
"80 בספרות, מי היה מאמין..." הוא גיחך שוב.
"עידו, אני מזהירה אותך..." היא החלה להוריד את הנעל השניה,
חושפת גרביים וורודות לא תואמות ומבחילות במיוחד.
"טוב תירגעי."
דפיקה בדלת. אמא של עידו, אשה חביבה מאוד לכל הדעות, נכנסה
כולה מחויכת לחדר עם מגש. על המגש נחו בנחת שתי כוסות גבוהות,
בקבוק קולה רגיל קר, שתי חבילות שוקולד פרה וכוס פלסטיק עם
מרטיני אדום שהריח נפלא.
"תודה אמא." עידו קרן שוב, כוס אמק.
"תודה לין, את תמיד יודעת מה מעודד אותי." אמרה תמי  בחיוך.
אמו יצאה מהחדר, ועידו הגיש לתמי את כוס המרטיני. אחרי שני
שלוקים היא נרגעה מעט והרגשה חמימה פשטה בגופה. היא פתחה
בעדינות יחסית את חפיסת השוקולד עם הסוכריות הקופצות בזמן
שעידו מזג לשניהם קולה.
"את מסריחה מסגריות. מה את מעשנת עכשיו?" עידו שאל ברוגז.
"נובלס." היא ידעה שהוא שונא שהיא מעשנת, נובלס בפרט. "אין לי
כסף."
"אף פעם אין לך כסף." התריס.
"נכון, אבל פעם היו לי דודים נחמדים שקנו לי קאמל רד בחוץ
לארץ, ועכשיו המזדיינים לא נוסעים לשום מקום חוץ מלבית הבושת
וחזרה."
הוא הזעיף פנים בשקט והגיש לה את כוס הקולה. היא בדיוק סיימה
את השוקולד והציעה לו חתיכה אחרונה בפה מלא.
"לא תודה..." הוא נשמע מבואס.
"אז מה קורה עם הגיוס?" שאלה.
"קיבלתי צו אדום, לא רוצה ללכת."
"אל תלך, אבל יבואו לגרור אותך מכאן בכוח."
"אני יודע, זו ממש דילמה." ענה לה.
"קח שוקולד, זה טוב לנשמה. קח סיגריה, זה טוב לריאות. קח
מרטיני, זה טוב לכבד."
"אל תגזימי." הוא לקח את השוקולד.
הפלאפון שלה צלצל ועידו הרים אותו כדי לענות.
"מספר חסוי שלום." הוא אמר לשפופרת. תמי צחקה בשקט.
"כן, היא פה, אבל היא קצת עסוקה. כן, היא לא מצליחה לסגור את
החזייה שלה, מיד. זה בשבילך." אמר והגיש לה את המכשיר.
"הלו? היי מאי. כן קיבלתי אותו. היום בערב? אפשר להביא בתול?
לא, אני לא חושבת שאת מכירה אותו. כי את גרה בבאר שבע! טוב.
שמונה. אין בעיה." היא ניתקה.
"מה זה היה?"
"רוצה לבוא איתי לרוקי?" שאלה.
"רוקי...?"
"יש לי רעיון. רוצה לראות מה אני הולכת ללבוש לרוקי?"
הוא הביט בה. היא עיוותה את פניה וקמה בצעד קליל לעמידה.
כשהורידה את חולצתה התגלתה מתחת חזיה, שמעליה גרביון רשת קרוע
לחלוטין בצבע בז'.
"קבענו." אמר.
"אצלי בשמונה, מאי מסיעה אותנו."
"מי זו מאי?"
"אתה עוד תראה..."

בשבע וחצי בערב תמי עמדה מול המראה, מקולחת ועירומה, וניסתה
להחליט מה לעשות עם עצמה. היא אספה את שיערה השחור בשתי צמות
דקות מקדימה וקוקו מפורק לחלוטין מאחורה, לבשה את החזייה
וגרבוני הרשת, ומכנסיי ג'ינס קרועים בצבע שחור עם המון סיכות
ביטחון. בשמונה שארפ מאי ועידו צלצלו בפעמון הדלת.
"אני רואה שהצלחת לסגור את החזייה..." אמרה מאי.
"אני עזרתי לה." התערב עידו.
"תמותו שניכם. איפה המכונית שלך?"
"פה, פה. את לא צריכה להיכנס להיסטריה הרגילה שלך, מעולם לא
איחרנו לרוקי, והפעם בהשבעה אני שמה את היד על השד השמאלי
שלך."
"אין שם מספיק מקום לכולם בובה." ענתה תמי והחלה ללכת.
בזמן הנסיעה תמי גמרה את חפיסת הסיגריות שלה וביקשה לעצור בדרך
בקיוסק. לא היתה שום בעיה מכיוון שהדרך לרמתה"ש היתה מאוד
פתוחה בערב שישי. מעניין למה.
"ד"א, כמה קיבלת בסוף בספרות?" שאלה מאי.
תמי כבשה את פניה בחמת זעם. עידו התחיל לצחוק בהיסטריה לידה.
"היא קיבלה 80." ענה במקומה וחטף מכה קטנה.
"80? אחלה ציון. אני לא מכירה יותר מדי אנשים שקיבלו יותר מזה.
מה את מתרגזת, חצי מבית הספר שלנו דיסלקטים."
"דיסלקטים שמקבלים 81, או 82!"
"אל תהיי קטנונית." סיננה מאי והביטה במראת הנהג כדי לראות את
היושבים מאחורה.
השעה היתה עשר וחצי כשהם הגיעו למקום. שעה וחצי לפני שהכל
מתחיל. בחוץ עמדו כמה בנות לא לבושות חלקית שניסו לחמם את עצמן
בדרכים שונות ומשונות. מאי פנתה לאסוף את הכרטיסים ועידו ותמי
נשענו על קיר גראפיטי תמים שהיה במקום.
"מוצאת חן בעיניך?"
"החזייה שלך?"
"אידיוט. מאי."
"לא ממש חשבתי על זה." ענה. "אתן הולכות להתמזמז?"
תמי הסיטה את פניה ברוגז והדליקה סיגריה.

עידו יכל להיות אידיוט די גדול לפעמים. הכל התחיל מגיל 6 כשהוא
נכנס לבית הספר היסודי וחשב שהמורה צריכה לחתוך לו את כריך
ארוחת העשר לשניים כי אמא שכחה שככה הוא אוהב. מאוחר יותר הוא
סירב להתחיל עם בנות וציפה שהן יתחילו איתו, מה שהיה הגיוני
במידת מה מאחר שהוא משך בנות בצורה לא מוסברת. בתיכון הוא היה
הפוץ שעמד בצד במסיבות הריקודים, ואף אחד לא ידע אם זה היה
בגלל שהמוזיקה היתה חרא - והיא היתה - או בגלל שהוא פשוט לא
יודע לרקוד.
הפעם היחידה שבה הוא נראה רוקד צמוד עם מישהי היתה בכיתה י',
הבחורה היתה תמי והשיר היה משהו שקט של מרילין מנסון.

מאי קמה בבוקר וכאב לה הראש נורא. היא ראתה את תמי עדיין ישנה
לידה בפה פתוח ונוחרת. איזו זוועה. השעון הראה אחת עשרה בבוקר.
מאי לקחה את ספר הטלפונים של תמי וחיפשה את המספר של עידו.
כשמצאה, התקשרה אליו, והם קבעו לארוחת בוקר בבית קפה ליד הים.
מאי ידעה שתמי שונאת בתי קפה לכן לא טרחה להעיר אותה.
היא עמדה מול המראה הענקית שבחדר וזרקה על עצמה מכנסיים
מתרחבים כחולים וגופיית תחרה שחורה. היא פיזרה את שיערה בדרך
למכונית ועישנה איזו סיגרית לייט שהיא מצאה בתא הכפפות עד
שהרגישה יותר טוב. כשהגיעה לבית הקפה עידו כבר ישב שם עם
בירה.
"היי."
"היי אתה בעצמך."
"שבי. מה תזמיני?"
"כל דבר שיגרום לטעם הנורא בפה שלי להיעלם." המלצרית ניגשה.
"אני אקח מה שהוא שותה."
"את בטוחה?" שאל.
"זה כל כך נורא?"
"זו לא המילה שהייתי משתמש בה..."
הם דיברו עוד קצת כשהמלצרית באה עם בקבוק שחור לגמרי ושני
תפריטים. מאי לגמה מהבקבוק והתעוותה.
"אלוהים, מה זה?!"
"זה נקרא בלאק לייבל תעשייתי." עידו צחק.
"טוב זה פשוט נוראי."
"קחי עוד שני שלוקים והכל יהיה בסדר."
היא עשתה כמו שאמר לה ובאמת אחרי כמה דקות הטעם הפסיק להפריע
לה. אחר כך הם הזמינו. היא הזמינה לזנית גבינה קטנה והוא הזמין
חביתת עין משלוש ביצים בנוסח צרפתי. היא קראה לו צפוני והוא
שפך עליה מים.
"צפוני." הוא שפך עליה מים. "מרושע, תפסיק!"
הוא הפסיק. הם אכלו בשתיקה יחסית, ובסוף הארוחה החליטו לרדת
לחוף. על המזח הם ישבו פנים מול פנים קרוב, והוא נישק אותה
קצת. כשהם התנתקו היא חייכה.
"אני צריכה ללכת." היא קפצה על רגליה.
"כל כך מהר?"
"מהר? כבר אחת."
"שעתיים זה לא הרבה זמן..." הוא אמר והשפיל מבט. היא שוב
חייכה. עכשיו הוא הבין למה חיוכים מרגיזים את תמי והיא תמיד
זעופה כל כך. כל החברים שלה הם חייכנים מזוינים.
"אני בטוחה שעוד נתראה." היא נשקה על שפתיו והלכה.

תמי התעוררה בסביבות שתיים עשרה ואביה בישר לה שמאי יצאה ואמרה
שהיא תחזור מאוחר יותר. היא התחברה לאינטרנט, בדקה מיילים,
כתבה כמה דברים, וגילתה שעברה חצי שעה. אחר כך היא התקשרה
לעידו אבל הוא לא היה בבית, ובשניה שהניחה את השפופרת הטלפון
צלצל.
"הלו? אסף! כן, שנים... היום? אין בעיה. ניפגש בחמש במייק'ס
פלייס? יש האפי האואר. סבבה."
היא ניתקה את השיחה אחרי שני משפטים ונכנסה להתקלח. היא שמעה
מעבר לזרם את הדלת נפתחת ואת אביה אומר משהו, ומאי מיד נכנסה
למקלחת, ישבה על האסלה ודיברה.
"חמוד, העידו הזה."
"אה, איתו נפגשת?" היא נשמעה משונה.
"כן. אכלנו ארוחת בוקר."
תמי בדיוק נזכרה שהיא לא אכלה כלום ושהיא לא יכולה לצאת לשתות
בלי זה.
"תגידי, מאי, בא לך להכין לי משהו לאכול בזמן שאני מתקלחת? אני
מבטיחה לשמוע הכל כשאני אצא."
"אין בעיה, מה את מעדיפה, בשר, חלב או צמחים?"
"את יודעת שאני צמחונית..."
"אחד מנה פנקייקס עם סירופ שוקולד ונס קפה קר בדרך..." אמרה
מאי וצחקקה.
"רק אל תעשי את זה עם המוזיקה הנוראה שלך!" צעקה תמי מעבר לדלת
הנטרקת. מאי כבר הספיקה ללחוץ פליי במערכת.
כשתמי יצאה מהמקלחת היא הריחה שוקולד חם, והרבה ממנו. היא טרפה
את הפנקייקס בתאווה בלתי נשלטת, התלוננה שהיא חרמנית, ואז
התפנתה להקשיב לסיפורה המייגע כרגיל של מאי על הגבר החדש שמצא
חן בעיניה, שממש במקרה היה החבר הכי טוב של תמי.
"אוקיי, את חופשייה לדבר." אמרה תמי בפה מלא שוקולד.
"הוא כל כך מתוק, הזמנתי אותו לארוחת בוקר והוא שילם עליה ואז
ירדנו ללכת יחפים על החוף ולשבת על המזח. רומנטיקן משהו."
"את נראית גומרת מדי לטעמי, תפסיקי." תמי רטנה. היא שנאה
זוגות, או אנשים שמזדיינים, או אנשים בכלל. אבל בעיקר כאלה
שמזדיינים. מאי צחקה וכיבתה סיגריה על שאריות האוכל של תמי.
"אני אכלתי את זה!" היא צעקה.
"את השאריות?!"
"כן! רציתי ללקק את הצלחת..."