אתה אולי חושב שזה משחק, אולי בעיניך זה סתם טפטוף ראשון, או
סתם סיגריה בהפסקה, או סתם טלפון להפיג את השעמום, אבל בשבילי,
בשבילי זה הכל.
זה אולי נראה לך לפעמים כאילו אני בכלל לא שם, או שאני בכלל לא
מרגישה אותך. הלוואי ויכולתי להגיד לך כמה אתה טועה. אבל אני
שותקת, אני שותקת כי קשה לי לדבר, וזה גם לא יעזור כל כך.
העננים שמכסים עלינו עכשיו מכל עבר כמו מסמלים את הענן הגדול
שבלבי, נשברים ומורידים טיפות קטנות, קצובות ועצובות שמלטפות
את כולך. אתה אולי חושב לך שם בתוך המעיל השחור והחם שלך שכלום
כבר לא יהיה טוב יותר, שלא תאהב עוד אף אחת כמו שאהבת אותה.
ואולי גם היא יודעת בסתרי לבה שאתה עוד מחכה לה, מחכה לה
שתחזור.
המבטים שלך חסרי רגש, כמו מדכאים בכוח את מבטיי מלאי האהבה.
אתה פוחד שאולי יום אחד יהיה לך טוב, אתה פוחד לשמוע מה שאתה
יודע שאני רוצה להגיד. או שאתה לא יודע, ואני רק רוצה שתדע.
בתוכי הכל נשבר, מתפרק לו לרסיסים קטנטנים ודוקרים של בדידות.
הדמעות מנסות להחליק להן בשקט על פניי אך יוצרות נהר גדול
וסוער של קנאה שבו שוחה האהבה שלי אליך. היא מנסה להחזיק מעמד
ולא לטבוע , אך אין מי שיציל אותה, איש לא שולח לה גלגל הצלה,
אולי כי לאף אחד פשוט לא איכפת. כולם תקועים להם אי שם באיזו
פסגה של הר, פסגת האושר. יש שם מקום רק לשניים, וכמובן שאני לא
אחת מהם. אתה יודע איך זה, כשאתה על פסגה של הר אין כמעט כלום
שיגרום לך להסתכל למטה. בטח לא נהר של בדידות וקנאה, בטח לא
אהבה נכזבת שמבקשת מציל.
זה נראה לי כאילו כולם איבדו תקווה. אולי כי אני גרמתי להם
לחשוב שלי אין תקווה. ובאמת אין לי יותר תקווה שתציל אותי, או
שתקשיב למה שיש לי להגיד. אין לי יותר תקווה לחלומות ואין לי
יותר תקווה לגשמי ברכה.
כל מה שעיניי רואות עכשיו זה מבול של כאב ועננים מעיקים של
גורל. אני טובעת לי כאן בין חוסר הבנה להגיון, מנסה בכוח לאזור
את טיפות כוחותיי האחרונות כדי להגיד לך שלום.
מנסה, ולא מצליחה.

זה אולי נראה לך סתם משחק, זה אולי נראה לך לא רציני במיוחד,
ולא עמוק,זה אולי נראה לך סתם טפטוף ראשון, או סתם סיגריה
בהפסקה, אבל אני רוצה להגיד לך , אחת ולתמיד- זה לא משחק.
בשבילי, בשבילי אתה  הכל.