בוקר. הירח נעלם כבר מזמן. הסתנוור, התעורר, התאדה, לא חשוב.
מה שחשוב הוא שבוקר. עשרות עננים קרירים ואפורים מכסים את
השמים. הסתיו נושם עמוק, נהנה מכל שניה כאן בעולם. הרי אין לו
כל כך ברירה, זמנו קצר כאן. כמה רגעים והופס, מגיע החורף.
פקחתי את עיניי באיטיות והרגשתי איך הרוח מזדחלת לה בנחת אל
חדרי, מאיימת בקורה המצמרר. התכרבלתי היטב בשמיכת הפוך שהקדמתי
להוציא מארגז המצעים, עצמתי את עיניי וביקשתי לחזור לעולם
החלומות המתוק של הלילה השמש אמנם זרחה, אך אורה היה חלש,
חיוור כמעט, מכוסה בגרגירי אבק וטיפות קטנטנות שהצטרפו לעננים
טריים ויפהפיים.
בין חלום למציאות אני רואה אותו מולי, רואה איך הוא מחייך אליי
מבעד לעננים, מבעד לטיפות הזעירות שמחפשות מחסה. מאחוריו
מתרומם לו עץ ענק ומרהיב ביופיו, עץ עתיק ששורשיו נטועים עמוק
באדמה שליד ביתי. העץ הזה ליווה אותי כל חיי. אין תקופה בה הוא
יפה יותר מאשר בסתיו. כעת הוא עומד לו שם, מאחורי החיוך שלו,
מלא בעלים כתומים, ורודים, צהבהבים ואדומים שמחכים לרוח שתישא
אותם עמה לעבר הלא- נודע. הצבעים שלהם משתקים, עוצרי נשימה.
בין חלום למציאות אני רואה אותו עומד לפני העץ עם גיטרה בידו,
שר איזה שיר אהבה עצוב, שיר פרידה. אצבעותיו פורטות על הגיטרה
כמו שפרטו על רגשותיי במשך זמן רב, מעירות את לבי, מחיות את
מנגינת נפשי. קולו השקט והצרוד מעט שאותו הוא מתאמץ להוציא
מגרונו מזכיר לי את הבדידות של הסתיו, מזכיר את המציאות. אך
עיניו הכחולות, העמוקות, שדמעה לא זלגה מהן כבר שנים מזכירות
את החלום. אני מביטה בו כך, עומד מולי ומנגן את שירו ולא
מוציאה מילה. לא זזה, לא בוכה, לא מתקרבת. רק בוהה. והוא מביט
בשמיים, בעננים, כמו לוקח השראה מהם, מכוון אל מישהו המביט
אליו מלמעלה. השיר עומד להסתיים ואני כבר יודעת מה יקרה בסופו,
ומנסה לשמר כל רגע ממנו, לצלם תמונות בראשי שיישארו גם אחרי
הסיום המר.
שיירה של ציידים חמושים מתקרבת לעברו ומאיימת להפכו לעוד קרבן
של מלחמת האהבה, אך הוא לא מביט לעברם, לא נושא ראשו לאחור,
אלא גבוה, עמוק אל תוך השמיים. הוא שקוע בנגינתו עד כדי שנדמה
שאם לא ייזהר הוא עלול לטבוע שם בתוך הסתיו האינסופי, בתוך
הבדידות והקור. ואם הוא יטבע, אני אהיה הראשונה להצטרף אליו
שם. כמה יפה הוא הקור, כמה מחמם הוא. מעורר את הבדידות אך גם
מקפיא אותה באותה נשימה. כן, אין ספק שאם יטבע אטבע גם אני
עמו, ונשחה לנו יחד בין ארצות קסומות ונידחות, נעוף הרחק יחד
עם הציפורים הנודדות עם בוא הסתיו, נלך לנו יחד לאיבוד
בשמיים.

שיירת הציידים כבר מקיפה אותו מכל עבר ומכוונת אליו גדוד של
רובים. ואני עדיין משותקת. לא מתקרבת, לא בוכה. רק בוהה.
אצבעותיו השבריריות מנגנות את התו האחרון, כשמבטו כבר אבוד
בתוך הסתיו.
ירייה נשמעת בחוזק, קולה ממשיך להדהד באוויר.
התמונה בראשי מתערפלת מעט, וכל מה שעיניי רואות כעת זה את העץ
הגדול משיר עלה ורוד ויפהפה שמתעופף ברוח, נופל על הרצפה
הרטובה ומתגלגל לעברי.
ערפל מכסה את הכל וכעת כבר איני רואה דבר. רק עלה ורוד אחד
נשאר בידי, מבקש לשיר עוד שירים.

בין חלום למציאות אני פוקחת את עיניי בשנית. העננים כבר התפזרו
והשמש יצאה, שורפת בחומה ומסנוורת באורה. ולי נותרה כעת רק
המציאות. המציאות, ועלה  ורוד יפהפה אחד.