החושך התרוקן לאט לאט ופינה את מקומו לאור שדלף פנימה מבעד
לתריסים המוגפים. היה שקט מוזר, שקט שציפורים מצייצות בו בדרך
כלל, אבל הפעם לא. שקט שמבשר על משאית הזבל שצריכה הייתה
להגיע, אבל לא היום. שקט של משכימי הקום הראשונים שיצאו לצעדת
בוקר זריזה ברחובות עוד רגע קט - אבל הם לא. זה היה שקט שאמר -
שצעק - "מלאו אותי!" זה היה שקט שרצה לאבד עצמו לדעת, אבל אף
אחד לא איפשר לו להעלם מהעולם.
זה היה שקט מוזר.
קמתי מהמיטה, שלא חרקה בכלל, וסידרתי את הסדינים בשקט מופתי,
ופתחתי את התריסים לאט, וכשאור השמש הכה על רשתיות עיני בפעם
הראשונה מזה לילה שלם, נשמעה חריקת בלמים אימתנית, וצפירה
אדירה, וצליל החבטה המחריד של מתכת במתכת, ואז של מתכת בבטון,
ואז הצליל הדק של ראש נטול חיים הנשמט למטה על גבי כרית האוויר
המחוספסת, ואז שוב חזר השקט המטריד להתנחל בכל פינה ולחמוס
לעצמו כל שטח פנוי.
לאיטו התחיל הבכי, תחילה מרוחק, ואז מתקרב מהר מהר, עד שהוא
נשמע ממש מתחת לביתי. היה שם בכי היסטרי של אישה, ובכי של
תינוק ושל ילדה קטנה. עד מהרה הגיע גם רעש הסירנות של המשטרה,
ואז של האמבולנס, ורעשי החריקה כאשר דלת מעוקמת של רכב נפערה
לרווחה. אחר כך היה רעש של גופה, ושק מפלסטיק שחור, וחריקת
צמיגים, ושוב בכי, רק הפוך - מתרחק ומתרחק, ואז - שוב פעם -
שקט. שקט בלתי נסבל ובלתי מובן. שקט שמרגיש כאילו זה מה שחרשים
שומעים. שקט שלא אומר "יש פה רעש, אבל אתם לא יכולים לשמוע
אותו", אלא שקט שאומר "זהו, זה מה יש. אני ותו לא". ואפילו את
זה הוא אומר בשקט.
הדלקתי את הטלוויזיה, כדי להוסיף רעש - הייתה שם קומדיה
אמריקאית טיפוסית, אבל לא היה שם קול. כאילו במקום טלוויזיה יש
לי תמונה נעה תלויה על הקיר. צפיתי בתכנית וקראתי את הכתוביות
במקום להקשיב למילים. לא ידעתי מתי אמורים לצחוק, כי לא שמעתי
את הצחוקים המוקלטים, אבל צפיתי בכל זאת. הגברתי את עוצמת הקול
למקסימום, למקרה שאולי מדובר בתקלה, ואיפשהו יש איזה קול זעיר
ברקע, אבל כלום.
ואז הפציץ אותי האות של מבזק חדשות. זינקתי אל השלט והנמכתי את
עצמת הקול למשהו סביר יותר, אבל עדיין חזק - כדי לכפר על כל
השקט המיותר שהיה כבר מנת חלקי. השדרן, איש צעיר אך סמכותי,
סיפר על אסון רכבות מחריד בהודו, על הוריקן מחריב שמשתולל
בקנזס, על ילד שרצח את כל חבריו לכיתה עם נשק אוטומאטי שגנב
מאחיו החייל שהיה ברגילה ועל פיגוע שבו נהרגו 50 אנשים ברכבת
בתחנת השלום.
גמעתי באושר כל טיפת רעש, כי הייתה לי הרגשה שעוד רגע אחד קט
והכל נעלם, ושוב אני אאלץ להתמודד עם השקט הנורא, המטמטם,
הבלתי ניתן להסבר הזה שתקף את העולם.
קריין הטלוויזיה נאנח אחרי הסיקור המצולם של חלקי הגופות
המרוטשים בתחנת השלום, אחרי הראיונות עם חיילי הקריה המגואלים
בדם שבאו לעזור, ומצאו שאין למי,  אחרי ההצהרה הנמהרת של ראש
הממשלה ואחרי דברי הניחומים המרגשים של נשיא ארצות הברית.
נאנח, הישיר את מבטו אל המצלמה - ושתק. פיו נע עוד בתנועות
חטופות, אך קולו נאלם. המסך התחלף להציג את הטמפרטורות הצפויות
להיום, כשבפינה נכתבה בצבעים רכים המילה "נעים". עיני היו
פעורות, אוזני כרויות - רק עוד צליל אחד קטנטן! אל תעזבו אותי
שוב פה בשקט הזה! אינני יכול לעמוד בכך עוד! צעקתי ובכיתי בכל
מלוא ריאותיי, ורק אז הבחנתי - כן! כן! - אני מפיק קול! אני
שומע את עצמי! המשכתי לצעוק ולבכות בכל כוחי, מנסה ככל האפשר
לשמר את הרעש הקטן שלי בתוך השקט המאיים שמסביב.
יצאתי אל הרחוב והמשכתי לצעוק ולבכות. אנשים שהיו דוממים לפני
רגע הביטו עלי למשך שניות ספורות, הקשיבו לקללות הנמרצות שיצאו
מפי ונתקפו בעצמם חמת זעם. הם החלו צועקים עלי - וככל שהם
צועקים יותר, כך אני מאושר יותר. אני שומע! אני שומע! העולם לא
נטש אותי לבדי, להנמק בכלא אטום לקול! אני שומע! המשכתי לקלל
ולגדף ולחרף כל עוד נפשי בי, וכל עוד קולי ערב באוזני. קהל
גדול כבר נקהל סביבי, וכולם צועקים שאשתוק. לא! לא אשתוק! אם
אשתוק יעלם הקול, אם אשתוק יעלם הכל!
מבין הקהל נתקרב אלי אדם אחד, אלה גדולה בידו, והחל מאיים עלי
שישבר את עצמותי. כן! זעקתי - כן! עוד קולות! קול עצמותי
הנשברות יהא כמנגינה עריבה לאוזני! חייכתי אל מול פרצופו
המאיים, כולי שיכור מאושר על הקולות שהציפו את אוזני - כן!
כן!
האיש הניף את אלתו והורידה באחת על ראשי. הרגשתי - שמעתי! - את
העצם מתבקעת. צנחתי לרצפה ושמעתי את קול החבטה כנגד המדרכה
הקשה. המוני האנשים החלו סוקלים אותי, דורכים עלי, ואני מתגולל
באושר על הרצפה, אוזני מוצפות בקולות מקולות שונים.
מתתי מאושר, וזה כל מה שיכולתי ליחל לו.