החברה הכי טובה שלי, לא צריכה לבכות כשעצוב לי. גם לא לשמוח
כשמשהו טוב קורה לי. אני אפילו לא דורשת ממנהלעזוב הכל בו
במקום ולרוץ אליי כשאני כביכול זקוקה לה. אני בכלל לא ממש
צריכה חברה הכי טובה.
כשעצוב לי, אני יכולה לכתוב, או לטייל, או אפילו לישון. זה
מרגיע. ואם כבר אני שמחה- אז אני לא צריכה כבר אף אחד שיעצים
לי את הרגשת השמחה. בשביל מה?...בעצם, כשאני ממש חושבת על זה
לעומק, אני לא צריכה אף אחד. די טוב לי עם עצמי. אז
רואים?...החברה הכי טובה שלי לא צריכה לעשות שום דבר.
זה תמיד היה ככה, מאז שנהיינו חברות. לא היא ולא אני לא חייבות
שומדבר. הכל זה בולשיט אחד גדול- חברים הכי טובים עלק. זה
שנקבע מגבלות אחת לשניה לא יגרום לנו לאהוב יותר. בדיוק כמו
שאם אני אאסור על החבר שלי לרקוד עם אחרות זה עדין לא אומר
שהוא לא יבגוד בי. שיבגוד. שכולם יבגדו. לא צריכה אף אחד, כבר
אמרתי.
החברה הכי טובה שלי תבכה כשיהיה לי עצוב. ובטח שהיא תשמח
כשמשהו טוב יקרה לי- ובטח ובטח שהיא תשים את כל העולם על hold
כשיש לה חשד הקל שבקלים שאני צריכה אותה.
ככה זה החברה הכי טובה שלי. היא עושה גם כשלא צריך. וכשאני
ממש חושבת על זה לעומק, אני לא ממש צריכה אף אחד.
אבל כמה טוב שהיא תמיד כאן בשבילי...