היא תמיד אהבה מוזיקה. היא שרה, כתבה, הלחינה שמעה, ראתה, חייה
ונשמה מוזיקה.
תמיד היא חלמה על איך יראה הקליפ שלה שיוצג נון-סטופ בכל
הערוצי המוזיקה-
היא נוסעת באוטו במושב האחורי או לחילופין באוטובוס מלא אנשים
והיא מסתכלת מהחלון על הנוף בזמן שברקע מתנגן השיר שלה, שרוב
הסיכויים ידבר על בדידות ועצב, כמו שתמיד היא כתבה וחיה. תמיד
זה גם היה בראשה בנוף מדברי כשהשמש מתחילה לעלות כשמרותקים
ומפחדים להזיז את העיניים לשניה כדי להפסיד את המראה. תמיד
בסוף השיר היו רואים אותה עוצמת עיניים ומחייכת, ככה נגמר לו
הקליפ שלה.
תמיד בנסיעות ארוכות היא היתה מסתכלת החוצה ומה שהיא היתה
שומעת באוזניות שלה זה היה השיר שלה לאותו לרגע, היא דמיינה את
עצמה שרה אותו ומנגנת אותו בנוף הקסום שהיא היתה רואה, היא
התאימה את הקליפ שלה לשיר אחר והפכה את זה לכמה דקות לשיר
המיוחד שלה בקליפ המיוחד שלה.

יום אחד היא קיבלה הזמנה לנגן במועדן חשוב, זה היה מידיד שלה
שהיא הכירה שהיה בעל המועדון והוא הבטיח לה שיום אחד הוא יזמין
אותה לנגן והנה הוא עמד בהבטחתו.
היא ידעה שזו ההזדמנות שלה לפרוץ והיא לא רצתה להפסיד דקה מזה
ולכן כבר מוקדם יצאה מהבית לעוד אחת מהנסיעות הארוכות שלה אבל
הפעם כדי להגשים חלום!

כנראה שהחלום של המחבל, שעלה אחרי כמה תחנות לאוטובוס שבו היא
היתה, היה להרוס את החלומות של כולם.

אחרי שנה ההורים שלה הוציאו לזכרה קליפ כמו שהיא תמיד רצתה עם
שיר דיכאון שלה ועם נוף המופיע מחלון מכונית נוסעת, בדיוק בשעה
שעולה השחר, כמו שהיא אהבה רק עם שינוי אחד- בסוף הקליפ היתה
כתובית לזכרה.




מוקדש לכל הנרצחים שחלומם נגדע עוד לפני שהוגשם.