אזהרה
סיפור זה חסר פואנטה לחלוטין מי שבכל זאת מצא פואנטה אנא שיסור
למשרדי ההנהלה וימסור אותם לפקידה בקבלה.
תודה.

-"קח, תרשום" הוא זרק אלי פנקס גדול ועט מחובר אליו.
-"מה לרשום?" שאלתי מבולבל.
-"תרשום תרשום, אל  תבבל"ת, אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר,
תרשום!"
לקחתי את העט ופתחתי את הפנקס. ידעתי בדיוק מה אני צריך לרשום,
באמת סתם בבל"תי אותו.
אז רשמתי.
את כל מה שאני יודע רשמתי. אפילו דברים שאני לא יודע רשמתי,
שיהיה, מה 'כפת לי.
שסיימתי, החלקתי את זה לצד השני של השולחן אליו.
-"יפה" הוא אמר תוך כדי קריאה והנהן בראשו.
-"טוב, אתה יכול ללכת".
-"מה?"
-"מה מה?!" לך, סיימת פה, קישט"
-"מה קישט?! רשמתי לך הרגע כל מה שאני יודע ואפילו מה שאני לא
יודע ואתה ככה מסלק אותי?!"
-"מה בדיוק אתה רוצה? פרס? מתנה? נשיקות? חיבוקים?"
-"אהה, לא יודע, משהו..."
הוא שתק.
פתאום הוא הוציא מהכיס מסטיק בזוקה וזרק אלי.
-"קח, זה כל מה שיש לי."
לקחתי את המסטיק, בנתיים הוא יצא מהחדר.
פתחתי את העטיפה והכנסתי את המסטיק לפה. מנייאק, הוא היה קשה
כמו אבן, מי ידע כמה זמן זה שכב לו שם בכיס!
נו, לפחות הבדיחה היתה מצחיקה.
אבל התעצבנתי על העתידות-"עד גיל 21 תגיע לירח!"
בני זונות.. אני בן 22 כבר! שוב דפקו אותי...