בתוכנית של יום רביעי נרשם באותיות גדולות טרבלינקה. מעליה,
באותיות קטנות יותר נרשם ב"יער לופוחובה"- בטח סתם עוד איזו
אנדרטה שתפיג את הנסיעה הארוכה לטרבלינקה.

ביציאה מטיקוצ'ין עקיבא ממשיך לספר את הסיפור של העיירה
ואנחנו- עם מצב רוח מרומם- מקשיבים לפעמים, בין צחוק לבדיחה.
ועקיבא- לא מוותר.
אנחנו משתתקים אחד אחד. פה פרצו לבתים בפראות, בכיכר הזו ריכזו
את 3,000 יהודי העיירה הקטנה, מכאן החלו להצעידם. שלושת נגני
העיירה מנגנים את "התקווה" הישנה, מלווים בהצלפות שוטם של
הגרמנים המקומיים. אחר כך לימדו אותם השוטים שיר חדש
"ווען דאס אידישע בלוט וועט ריאן
וועט היטלר די קריג געווינאן" -
"כשדם יהודי ניגר מנצחים הגרמנים במלחמה"
"כשם יהודי ניגר מנצחים הגרמנים במלחמה !? "

אנחנו פונים לדרך כפרית קטנה, בשולי הכביש הראשי. עכשיו עקיבא
כבר מתעקש להשתיק את אחרוני המדברים. והוא מתחיל לספר:
כאן הצעידו את יהודי העיירה בדרכם ליישוב מחדש. היה זה יום חם
והדרך ארוכה. הגרמנים האדיבים תומכים ומעודדים- עוד מעט נגיע
לסוף הדרך, הבייתה. צל, מים, שלווה אינסופית מובטחת.

השביל נכנס אל היער. כאן עוצרים כולם והמתישבים החדשים מועלים
למשאיות. חלקם יושבים ומחכים לתורם, בטוחים שהוא יגיע.
המשאיות, ואנחנו איתם, מעמיקות אל תוך היער. ולפתע- עוצרים.
יורדים וצועדים. אנחנו הולכים בשקט- לא יודעים לאן פנינו
מועדות.
לבסוף אנחנו מגיעים לקרחת יער ובמרכזה- 3 גדרות.

ועקיבא ממשיך- עכשיו הגרמנים כבר לא אדיבים כל כך, מאיצים
באנשים להתפשט בפראות,  יורים אחד אחד, לא מקפחים אף אדם.
אחד אחד נופלים לבור. סבך של גופות מתפתלים, זועקים, לא
מבינים...
אנחנו שומעים "נתני תוקף" והתפילה משתקת את כולנו.  אבא של
דביר קורא "יזכור" בקול חנוק.

ואני- אני מוצאת את עצמי לא מוצאת את עצמי, לא יודעת מה ואיך.
גם אני לא מבינה. וגם אני זועקת- צועקת "איך" בקול רם. צועקת
לעצים הרואים הכל, לאדמה הספוגה, לשמיים, לאלוהים. אבל אף אחד
לא שומע. לא אותי, לא אותם... מתפרקת, נשברת לאלפי רסיסים,
נאחזת בכל דבר יציב מתוך ידיעה שאני לא אצליח לקום.
אני לא מצליחה להיפרד מהמקום הזה. אנשים מתחילים לצאת בשביל
ממנו הם לא חזרו- ואני נשארת.
מחזיקה את יעקב חזק חזק, מחבקת את שינו וחושבת על אמא, על
הבית, על הארץ. אני חייבת להילחם, חייבת לצאת במקומם ולדבר,
לספר, להשמיע.
אני הולכת- נגררת החוצה והדמעות אינן מפסיקות. אני לא יודעת אם
הן אי פעם יגמרו, והשאלות "איך" ו"למה" לא נותנות לשפתיי
מנוח.

יער לופוחובה- סתם עוד תחנה בדרך לטרבלינקה.