זהו פרק מתוך עבודת הגמר שעשיתי שעסקה בפילוסופיה ותאטרון
יחדיו. הפרק הזה מביא את המחשבות האישיות שלי לגבי משמעות
החיים.
אני יודע שזה נשמע ממש מופלץ, אבל זה לא - בשבילי לפחות.
ואני לא בן אדם מופלץ.

אתחיל בכך שלדעתי, ויותר חשוב - להרגשתי - יש משמעות רבה בחיי.
המשמעות בשבילי היא דבר מאוד ענייני, אני צריך לדעת שיש משמעות
לדברים שאני עושה, או עובר במציאות. האופי הזה טבוע בי, ולמרות
שהוא הופך את חיי לקצת יותר מסובכים, הוא גם מביא לי הנאה רבה
וסיפוק עצום מעצם העובדה שאני מגלה משמעות בחיים.
   אם כך, מהי משמעות החיים שלי?
קשה לענות על השאלה הזו במשפט, או אפילו בחיבור שלם. לכן בחרתי
להתייחס תחילה לשאלות פרטיות יותר המבטאות את השאלה הגדולה,
ואז לחבר את מסקנותיי.
מה הופך רגע בחיי למשמעותי בעיניי?
כפי שכתבתי בנספח ב', רגע משמעותי עבורי הוא רגע ששינה אותי
באיזה שהוא אופן ובכך שינה גם את המשך חיי. זה יכול להיות רגע
"חשוב" כמו בילוי של קיץ שלם בתוך קבוצה של בני גילי אשר לא
הכרתי לפנים, שהגביר את בטחוני העצמי באופן ניכר. אך זה יכול
להיות גם רגע "פעוט" כמו המראה הפשוט של גשם הניתח על אדמה,
ששינה את התייחסותי לגשם.
   
הראייה בשינוי כבעל משמעות עלתה אצלי גם בעקבות קריאת "מחכים
לגודו" כשכתבתי בהשראת המחזה שיר בו גודו הוא השינוי (ראה נספח
ג').
השינוי שהרגע גורם לי, הוא המשמעותי עבורי, ומכאן שהעיסוק בזמן
- המאפשר את השינוי - הוא הכרחי.
   בניגוד לפרנקל ששם דגש על העתיד, אני מרגיש שבחיי, זמן
ההווה הוא המשמעותי יותר. נכון, אני אדם שחושב הרבה, אבל בה
במידה אני פועל בהווה. אני ממעט לחשוב על עתידי, והמחשבה על
עתיד מוגדר מראש מטרידה אותי מאוד. לדוגמא, קשה לי מאוד לקבל
את העובדה שלפחות ארבע שנים ממני והלאה , שהן שנת שרות ושלוש
שנים בצבא, מוגדרות לי מראש. העתיד מאפשר לי להשתנות, ובכך
מסתכמת חשיבותו בעיניי ובכך מהווה העתיד מושג הכרחי עבור חיים
שהם משמעותיים בשבילי.

כמו כשר אני מייחס חשיבות לא מועטה לעבר. אמנם אני צעיר, ועוד
לא "ראיתי את העולם", אך בכל זאת יש בי נטייה להסתכל אחורה על
חיי. אם לנסח זאת בשפתו של כשר - אני מסתכל בתמונת חיי ורואה
כי היא טובה בעיני. משמעות ההסתכלות אחורנית, על אותם רגעים
משמעותיים עבורי (שהביאו לשינוי בי) היא לא רק בכך שאני מכיר
במשמעותם. רגעים משמעותיים, בנוסף על כך שהם משנים אותי, גם
מעניקים לי אנרגיה לחיים. כשאני ניזכר בהם ומעלה אותם בחזרה
בתודעתי, אני יכול לשאוב שוב אנרגיה וכוח חיים.
   מה היא האנרגיה הזו?
נתחיל בכך, שהכלי שבידי לדעת בהווה אם רגע הוא משמעותי עבורי
הוא הרגשתי הפנימית שנוצרת ישר בעקבותיו, או אפילו תוך כדי
מהלכו. הרגשה פנימית זו מתחילה תמיד בבטן, ומתרחבת ומתרחבת עד
אשר היא ממלאת אותי כולי. לרוב זו הרגשה טובה של אושר המתבטאת
בהתרגשות, אולם היא יכולה להיות גם הרגשת כאב המתבטאת בבכי. כך
או כך, אותה הרגשה מביאה לפרץ אנרגיה שמכוונת לחיים. כלומר
אנרגיה העוזרת ומאפשרת לי לחיות ע"י כך שהיא גורמת לי לרצות
לחייך, לצחוק, לבכות, לרקוד, לצעוק, לשרוק וגם לקלל. בהסתכלות
אחורנית על אותם רגעים משמעותיים עבורי, אני מעלה בחזרה את
האנרגיות שהם הביאו לי ובכך ההסתכלות אחורה עוזרת לי להמשיך
קדימה.
   כפי שאמרתי, לרוב מתבטאת אנרגיה זו בצורה של אושר, אולם
אסור להבין מכך שמשמעות חיי נובעת מאושר. האושר לדעתי הוא רק
תוצר נלווה של משמעות בחיים. למרות המרכיב החשוב של האושר
בחיים שלי, הוא עדיין בחזקת כלי עזר, שנותן לי כוח והמשיך, ולא
המשמעות עצמה.
   כשאני מסתכל על חיי ומחפש רגעים ודברים משמעותיים עבורי,
הדברים שעולים בי בראש ובראשונה הם דברים הכרוכים ב'להיות עם
אנשים' או ב'להיות עם עצמי'.
החלוקה בין פנימיותי לסביבתי החיצונית היא ברורה, שני עולמות
אלה יחדיו מרכיבים את עולמי השלם. אולם אני לא בטוח שיחסי
הכוחות שביניהם הם כל כך מובנים מאליהם. בשבילי, שני העולמות
שווים. כאשר אני מנסה לבדוק מה השפיע יותר, הסביבה עליי או אני
על הסביבה, אני לא יכול להחליט ביניהם.
העולם העניק לי כל כך הרבה ועזר לי לעצב את עצמי, מצד אחד.
אולם מהצד השני, הבאתי אני לשינויים רבים מאוד בעולם החיצוני
שלי.
שניהם מזינים אחד את השני. חיים מאוזנים בשבילי הם חיים בהם
החפיפה בין העולם הפנימי לעולם החיצוני גורמת להרחבת שניהם גם
יחד.

איך זה אפשרי שאני מרגיש שיש ביכולתי לשנות את סביבתי כשם
שהסביבה משנה אותי?
בכדי לענות על שאלה זו, אספר על רגע אחד בחיי, בו הבנתי עד כמה
רחב עולמי הפנימי:
באחד הלילות של אותו קיץ בו ביליתי בקבוצה עם בני גילי שלא
הכרתי עשיתי מדיטציה בהנחיית מדריך הקבוצה. התרגיל במדיטציה
הוא תרגיל של הרחבת התודעה והוא הלך כך: בתחילה אמר לנו המדריך
להרגיש את האבן עליה אנו יושבים, אחר כך להרגיש את הבניין
כולו, אחר כך את רובע העיר... וכך הלאה עד אשר הרחבנו את
תודעתנו על כל כדור הארץ. אני עצמי הרגשתי שאני מצליח בתרגיל,
הרגשתי בצורה מאוד ברורה את גדלותו של היקום. אולם, מה שבא אחר
כך הוא שהביא לגילוי. המדריך החזיר אותנו, בהדרגה, אל מודעות
לעצמנו בלבד, אולם אני, במקום לעצור בי, המשכתי פנימה אל תוכי
עצמי. התמונה שעלתה בנפשי היתה תמונה של יקום שלם, אינסופי
הנמצא בתוכי. התחושה היתה תחושה של התרגשות ופחד, הבטן שלי
התכווצה כאילו שנפלתי לפתע גובה רב.
   לאחר אותו רגע הבנתי כי המשפט "כל אדם הוא עולם שלם בפני
עצמו" הוא נכון בצורה מדהימה. לא רק שעולמו הפנימי של האדם הוא
רחב - הוא אינסופי ממש כמו עולמו החיצוני. לכן אני מרגיש שכמו
שאני מסוגל לקבל מהעולם החיצוני, ולהיות מושפע ממנו, יש בי
הכוח לתת לו, ולהשפיע עליו.
השהייה עם אנשים מסביבתי מעניקה לי כוחות של יצירה ושינוי,
בעוד שהשהייה עם עצמי מעניקה לי כוח להישאר נאמן לעצמי.

מה מאפשר לחיים שלי להיות בעלי משמעות?
עולמי השלם מורכב מעולמי האישי ומעולמי החיצוני. אם אני מוצא
משמעות ברגעים ששינו את עולמי השלם, במידה שווה גם בעולמי
האישי וגם בעולמי החיצוני, אזי מה שמאפשר את קיום השינוי הוא
מה שמאפשר לחיים שלי להיות בעלי משמעות.
שינוי כפי שאני תופס אותו, נוצר בעקבות יחסים בהם יש השפעה.
בשביל שיהיה שינוי כלשהו, צריך שיהיו שני צדדים. יתכן מצב בו
צד אחד משפיע על השני, ויתכן מצב בו שניהם משפיעים האחד על
השני. כאשר אדם אחד פוגע באדם אחר, הוא הגורם לשינוי פיזי או
נפשי אצל האדם האחר. אולם לדעתי חל גם שינוי במצבו הנפשי של
הפוגע. כלומר, אני אישית מאמין כי בכל מצב בין שני צדדים יש
יחסים הדדיים.  
   שינוי מתקיים בזכות יחסים הדדיים. השינוי בעולמי השלם נעשה
ע"י יחסים הדדיים בין עולמי הפנימי לעולמי החיצוני. כלומר, מה
שמביא ליחסים בין עולמי הפנימי לעולמי החיצוני הוא שמביא
לשינוי.

האהבה כמביאה לשינוי
אני רואה את עצמי כאדם שאוהב בני אדם. האהבה כלפי בני האדם
מתבטאת בהרבה מובנים, אולם אני חושב שהביטויים הכי משמעותיים
לכך הם העזרה לאנשים אחרים. אני מתנדב במועדונית בעמק הירדן,
אליה מגיעים נערים וגם מבוגרים שמוגדרים כחריגים בחברה. העבודה
במועדונית שינתה בי עולם ומלואו: אני מסוגל להביע קרבה ביתר
חופשיות, אני מרגיש שאני אדם יותר מבין ופתוח לאחרים. מה שהביא
אותי למועדונית, אני מבין עכשיו, זו האהבה לבני אדם. כך יכול
היה עולמי הפנימי להיות מושפע מהסביבה החיצונית שהיא המועדונית
וגם להיות משפיע (בדמות העזרה שנתתי להם).
   אהבה יכולה להיות לא רק לבני אדם. גם אהבה לטבע מביאה
לשינוי. רגע משמעותי אחד בחיי שנבע מאהבה שלי לטבע היה, כאשר
במהלך טיול בנחל עמוד אספתי את כל האשפה שהיתה בדרך. מראה
שקיות הזבל התפוחות בסוף ההליכה מילאו אותי בסיפוק למשך זמן
רב.

לדעתי ניתן להמשיל את האהבה לנשימה. נשימה היא המקשרת בין גופי
הפיזי לסביבתי הפיזית. הנשימה יוצרת יחסים הדדיים בין גופי
לסביבתי: אני שואף פנימה חמצן ונושף החוצה פחמן דו חמצני. בכך
בעצם הנשימה הכרחית לקיום האדם שצריך חמצן בשביל לחיות והיא אף
הכרחית לקיום הסביבה כמו העצים שצריכים פחמן דו חמצני בשביל
לחיות. כמו הנשימה, האהבה בשבילי היא המקשרת בין עולמי הפנימי
לעולמי החיצוני. זאת ע"י כך שהיא גורמת ליחסים ביניהם. היא
גורמת לי לרצות לעבוד במועדונית, היא גרמה לי לנקות את נחל
עמוד, היא תגרום לי לעוד אינסוף יחסים שכאלה. כלומר האהבה, אם
נלך עם משל הנשימה עוד צעד, היא הכרחית לחיים משמעותיים עבורי,
משום שהיא זו שמאפשרת שינוי בעולמי.

לסיכום,
משמעות החיים שלי היא שינוי החל בי, שמגביר בתוכי את אנרגיה
החיים - את הרצון לחיות. שינוי זה יכול להתרחש רק בזכות מערכת
יחסים הדדית בין עולמי הפנימי לעולמי החיצוני ומה שמקשר בין
שני העולמות הללו הוא האהבה. אהבה לבני אדם כאהבה לטבע, היא זו
שמקשרת בין שני חלקי עולמי הכולל, והיא זו שמאפשרת שינוי בחיי.
כלומר האהבה יוצרת מערכת יחסים הדדיים היוצרים שינוי עתיר
אנרגיה המהווה משמעות עבורי.

לאחר שקראת, חשוב לי להבהיר שכל המחשבות המובאות פה לגבי
משמעות החיים כפי שאני רואה אותה, נכונות לגבי אותו הזמן בו
עשיתי את העבודה (חנוכה 2000). וכפי שאמרתי - השינוי הוא הערך
העליון, ולכן גם מחשבותי ודעותי לגבי משמעות החיים שלי משתנות,
עם ההשתנות שלי עצמי.

ועוד משהו - תודה על שקראת את הכל. אשמח לשמוע תגובות.