אם הייתי שואל אתכם- מה אתם רואים כשאתם מסתכלים על אנשים?
בוודאי הייתם ממלמלים משהו על מראה חיצוני. המתוחכמים יותר היו
עונים שהם רואים ראי של עצמם. של החברה. ואני בטוח הייתי מתאפק
שלא להרביץ לפלצנים שהיו אומרים: שאיפות, חלומות, רצונות.
לא משנה מה הייתם עונים, עדיין הייתי גורם לכם להרגיש רע בקשר
לתשובה שלכם.
הייתם משפילים מבט, מתפתלים סביב עצמכם בניסיון להסביר
ולהבהיר, עד שלבסוף, כמוצא אחרון הייתם מחזירים את השאלה בחזרה
אליי.
ואני, הייתי מושך קצת את הזמן, ולא מבהיר את עצמי, מגמגם טיפה.
ולאט לאט חיוך היה עולה לכם על הפנים, הרגשת הנחיתות שגרמתי
לכם הייתה מתחילה להתערער. ואז שנייה לפניי שאתם הייתם מנסים
לגרום לי להרגיש מטומטם הייתי עונה לכם תשובה גאונית בפשטותה.
ואחריי שהייתי מסיים להסביר לכם את עמדתי, הייתי עוזב אתכם עם
פה פעור וללא מילים והייתי ממשיך הלאה, כדי לפזר עוד רגשי
נחיתות בעולם.